יש לי טיסה, הזמינו אותי לצילומי מגזין בגרמניה. אני מאושרת. אחרי כל כך הרבה שנים של כביסות, חשבונות לשלם, עבודות רגילות ומשפחתיות יציבה, משהו בי מבעבע. בלי שאצטרך לקפל שרוולים ולהיאבק, זה פשוט קורה.

מעין קרת איתן טל

אני בוחרת את הבגדים האהובים עליי, אלו שאני מרגישה איתם הכי יפה וגם הכי אני, ומכניסה אותם לתיק צד. אני נפרדת מהילדים שלי. בזמן האחרון הם התרגלו. הם מקבלים את זה יפה, שואלים במיילים אם כבר קניתי להם מתנות ולא בוכים. הם מבינים. כולם אומרים שהם מתנהגים למופת, אפילו בגן אין סימן קטן לקושי. אני שמחה. אני גומעת את הלבד שלי, את הדקות, את הבקרים, את הלילות. אני נטולת אחריות. כמעט. אני לא צריכה לקום לסנדוויצ'ים, שיניים, ארוחת בוקר, תיקים, בגדים, נעליים, הבאות לגן ועוד מיליון דברים שהבוקר קצר מלהכיל. ואז אני חוזרת עם מתנה, שאני תמיד איכשהו מספיקה לקנות, ופתאום יש לי כל הסבלנות שבעולם.

ואז, השבוע, צילומים ל"סגנון" עם איתן טל, הצלם האהוב עליי. אני לוקחת את הקטן לגן ואומרת לו שהיום אבא יאסוף אותו כי אני עובדת, ומיד מוסיפה: אני אחזור בערב, לא מאוחר.

אבל בגן הוא רוצה עוד משחק, ועוד אחד, ואני יודעת שאני חייבת לחתוך. הוא, מצדו, הרי לא ייתן לי להיעלם. אני אומרת לו שאני הולכת, הוא בוכה, בכי עמוק של עצב וגעגוע. אני מסבירה שוב ושוב שאני חוזרת בערב. אני לא יודעת איך הוא מבין שזה יום צילומים: הוא לא בוכה כשאני עובדת בעבודות אחרות. לא ככה.

הגננת עוזרת לנו, ואני יוצאת מהגן כשהידיים שלו שלוחות אליי וכולו בכי. הרחוב סואן. אימהות שהרגע נפרדו מהילדים ויש להן כמה שעות להתחשב רק בעצמן, ילדים מאחרים שמזדחלים עם תיקים כבדים, ושמש אביבית שמשותפת לכולם. אני יוצאת לצילומים שאני כל כך אוהבת, אבל רע לי.

יש לי חור, שקע, בור בבטן.

אני לא רוצה לנסוע יותר, אני מוכנה לוותר על הכול רק כדי שהוא לא יבכה יותר. אני רוצה שהוא יידע שתמיד אשב לצדו ואחבק אותו ואשאל אותו בפעם המיליון אם הוא יודע כמה אמא אוהבת אותו ואספר לו על האטמוספרה והכוכבים וכמה שהאהבה שלי יותר רחוקה משם ויותר ארוכה וגדולה.

רק את זה אני רוצה. וגם לגונן, להיות שם כשמישהו חוטף לו צעצוע או זורק מילה מגעילה. אני רוצה להיות מהאימהות שמשאירות את הילדים בבית עד גיל שלוש או ארבע, או בלי בית ספר בכלל, ותמיד נחמד להן והן מרגישות שהן מגשימות את עצמן.

אבל אני לא כזאת. גם כשאני לוקחת את הבן שלי מהגן, אחר הצהריים, אני מקטרת כמה קשה לי. וכן, אני מטורפת על הילדים שלי בכל לבי, אבל עוד מעט יגיע שוב מייל על עבודה גדולה שתרגש אותי נורא, כי זה בסדר. כי אני משתוקקת ללבד הזה. אבל גם רוצה להישאר איתם בבית. אני אמא, אבל אני גם אישה, ובת זוג, ועוד כל מיני דברים, והגבולות לא יציבים והאמבות זולגות לכל התחומים ומזכירות לי: בבית, כל יום, יש שניים שמחכים לך.

צילום: איתן טל, סטיילינג: אייל אזרזר, איפור: ערן פאל, שיער: נטשה לסולו, דוגמנים: מעין קרת ודיוויד אנקוויסט, ע' צלם: שי גלנטי. חנויות: גדי אלימלך, נחלת בנימין 85; מרדכי אברהם, טל': 050-2500172; קרן וולף, שבזי 1; דה בראנצ', גורדון 17 - תל אביב. רשתות: קסטרו, אלדו, נעמה בצלאל, שרון ברונשר, הוניגמן קידס, זארה קידס, יוסף, נמרוד, בוניטה דה מאס ופמינה, להשיג ברשתות ההלבשה התחתונה.