בבית, אחרי החתונה, יושבים אני והבן זוג הנוכחי על רצפת האמבטיה שלנו, מנסים בכול כוחנו לתלוש את תוספות השיער שלי מבלי להוריד חלקים מהקרקפת. "בשביל מה היו צריכים להדביק לך את כול הדבר הזה על הראש?", נאנח זה שעכשיו הוא בעלי, "תאמיני לי שגם בלי כל הקן ציפורים הזה היית הבחורה הכי יפה הערב". "אתה סתם אומר את זה", אני מוחה ונאנקת בכאב תוך כדי תלישת עור ושערות. "מה פתאום סתם אומר", הוא שופך על ראשי חצי בקבוק של מרכך פנטן, "נראה לך שהייתי מתחתן איתך אם לא היית כזאת מהממת?". עייפה מדי בשביל להיכנס לוויכוח "אתה סתם אומר-אני לא-אתה כן", אני מחליטה לא לענות. נו מילא, שיחשוב שהשתכנעתי. וחוץ מזה, תגידו לי, מה לעזאזל זה משנה? לא הגיע הזמן להפסיק עם כל התסביכי חוסר ביטחון האלו שלי, במיוחד עכשיו, כשהפכתי לאישה נשואה ובוגרת?

זהו, כנראה שבשביל זה הייתי צריכה את כל החתונה הזאת. כדי להבין מה באמת חשוב בחיים, אני והבחור שאני אוהבת ביחד פה על הריצפה באמבטיה, וכל השאר ממש לא משנה! אבל אז הוא היה חייב להרוס לי את הכול: "תגידי מותק, ראית את בת- דודה שלי הערב? מתי היא הפכה להיות כזאת שווה? עוד שנייה חשבתי שאני מת". שימות.