אל שבוע האופנה בפריז נשואות עיניי כל תעשיית האופנה. אחד אחרי השני עולים על המסלול גדולי מעצבי העל, אלה ששמם הולך הרבה לפני העיצובים עצמם, והקהל בולע כל דגם בצמאון, נשמתו מועתקת לנוכח האחד, ולבו מחסיר פעימה לנוכח השני. האם גם הפעם, תחת צילה הכבר שהטילה פרשת ג'ון גליאנו, הצליח שבוע האופנה בפריז להתמודד עם מטען הציפיות?

 

אלכסנדר מקווין

 

שרה בורטון, שולייתו של אלכסנדר מקווין המנוח, אמורה ללא ספק להיות האישה הלחוצה ביותר בתעשיית האופנה בימים כתיקונם. עם לכתו, מקווין הותיר אחר לא רק מורשת מפוארת, אלא גם את הציפייה של צקצקנים רבים לכשלונה של בורטון ולחוסר יכולתה להיכנס לנעליו האדירות של המנטור. בתחילת התצוגה נדמה כי הציפיות אכן עומדות להתממש, והקולקציה, שנראית מוצלחת בסטנדרטים אנושיים, לא מצליחה למלא את אלפי העיניים הסקרניות במבטי פליאה. אך כעבור כמה דגמים סטנדרטיים מצליחה בורטון, כבר בפעם השנייה, לשחרר אנחת רווחה מפיות המודאגים.

 

קשה להבין כיצד האישה הזו, שעולה להדרן בג'ינס בויפרנד ומוקסינים שחורים, מצליחה גם הפעם לספק קולקציה שנראית יותר כמו שירה בתנועה, אך עובדה, היא הצליחה: דוגמניות שנראות כמו נימפות מיתולוגיות עלו על הבמה זו אחר זו, האחת בשמלה סטרוקטואלית שקצרה היריעה מלתאר עד כמה היא מופלאה, השניה בשמלת אמזונה הבנויה נוצות על גבי נוצות וכך הלאה.Long live McQueen!

 

 
 שירה בתנועה. מתוך תצוגת האופנה של מקווין בפריז   צילום : רויטרס 
 

דיור

שום פרט בקולקציה העשירה והמרהיבה של דיור לא מצליח לרמז כמה אפלה וחשוכה נפשו של ג'ון גליאנו, שהודח לאחרונה מכסאו כמנצח האמנותי ונעדר מהתצוגה. הקולקציה, שניכרת בה טביעתו של גליאנו עד שלרגע נדמה כי הדוגמנית הראשונה שעולה על המסלול היא גליאנו עצמו בגלימה ארוכה, מסמלת את הנתק של יחסי האהבה הארוכים בין בית האופנה למעצב הבעייתי, ואת תחילתו של עידן חדש באופנת העלית העולמית.

 

כל אחד מ-63 דגמי הקולקציה היה מוצלח בדרכו, וגירה את בלוטות הטעם באופן כזה שהדגם הקודם כבר הספיק להישכח. בכל פעם עלה דגם ששימש מחווה לעשור אחר בעבר, והצליח לשאוב את הצופה בלית ברירה לתוך לעולם האגדי שיצר גליאנו, הרחוק אלפי שנות אור מהעולם האמיתי שבו הוא חי, כפי שהתגלה לאחרונה. כל דגם בקולקציה מתאים לפרסונה אחרת ומעורר אסוציאציות אחרות. כמיטב המסורת של גליאנו - גם הפעם מדובר בקולקציה שלא ניתן להישאר אדישים אליה, כפי שלא ניתן להתעלם מהפרובוקציות של האדם שאחראי לה. למרות סאגת הפיטורין המתבקשת של גליאנו, קשה שלא להביע צער על קץ שלטונו בממלכת דיור.

 

 
 ביי ביי גליאנו. מתוך התצוגה של דיור בפריז   צילום : GettyImages/אימאג'בנק 
 

שאנל

"העולם הוא מקום חשוך" ציין קארל לגרפלד כשהתבקש להסביר את התפאורה הקודרת של הקולקציה, שנראית כמו נוף מדברי בחסות החשכה. לגרפלד עבר משבר קיומי ככל הנראה, אחרת קשה להסביר איך החליף את תפאורת הקרחונים המוארת בקולקציה הקודמת לתפאורה הזו, או שמא הוא פשוט חוזה את קץ העולם? (בדומה למקווין, בשעתו).

 

קולקציית החורף החדשה של שאנל היא בהחלט לא מה שניתן לצפות מבית האופנה המפואר הזה. חליפות הטוויד המעונבות עדיין שם, כך גם הצבעים המונוכרומטיים הנצחיים. ובכל זאת, ניכר שמשהו שונה בקולקציה, אולי הודות לנעליים הגבריות, לפנים הזעופות של הדוגמניות או לגזרות המשוחררות במיוחד. קוקו שאנל, שהכניסה לתודעת העולם את הגזרה הגברית לנשים, בוודאי הייתה שמחה לראות כיצד לגרפלד מנצח על בית האופנה שלה ביד רמה ומצליח לייצר קולקציה שיש בה קצת משני העולמות. בהתאם לכך, מרבית דגמי הקולקציה (למעט כמה שמלות ערב דרמטיות במיוחד) נראים כמו משהו שאפילו אנחנו בני התמותה, אילו רק היו לנו די משאבים לכך, היינו יכולים ללבוש ליום סגרירי במשרד.

 

 
 העולם הוא מקום חשוך. מתוך התצוגה של שאנל בפריז   צילום : GettyImages/אימאג'בנק 
 

קלואה

אחרי שהורגלנו לניקיון והמינימליזם של קלואה בעונות האחרונות, העין מתקשה להתרגל לעומס הבלתי אורגני שמציף את קולקציית החורף החדשה של בית האופנה. למרות שמרבית הפריטים נראים לבישים בהחלט, קיים קושי להתרגל לעומס הטקסטורות, הטלאים והפרינט הנחשי שזחל על גחונו לאורך כל התצוגה.

 

לאחר שבית האופנה החדיר כמעט באופן אקסקולוסיבי את צבע הקאמל לתודעה בעונות הקודמות, נראה כי מעט מאוד, אם בכלל, יילקח מהעונה הנוכחית לטרנדים העתידים לבוא. אמנם עדיין ניתן לזהות את טביעת האצבע הייחודית של קלואה בדמותן של הגזרות המשוחררות והבלתי מחייבות, ובכל זאת, נדמה כי מרבית הדגמים עטו מסכה לרגל פורים והותירו את אבק המינימליזם הרחק מאחור.

 

 
 לאן נעלם המינימליזם? מתוך תצוגת האופנה של קלואה בפריז   צילום : GettyImages/אימאג'בנק 
 

ולנטינו

מצדו השני של המתרס ניצב ולנטינו, שסיפק קולקציה לבישה אמנם, אך שמר בקנאות על טביעת האצבע הייחודית לו. בית האופנה מספק גם בחורף הבא את מה שהוא מתמחה בו - תחרות, משחקי שקיפות וצבעי פודרה, וכל זאת ללא התחקמויות מיותרות או נסיון לחדש.

 

חלקה הראשון של הקולקצייה מצליח להסעיר פחות ביחס להמשכה, אלא שאז התחרות מופיעות במלוא הדרן, כחצאיות קומות בשילוב עם סריגים דקיקים, כמעילים מעל שמלות תחרה נוספות, כשמלות קומנביניזון רומנטיות וכחולצת התחרה הקלאסית והאוורירית. התחרה משנה פאזה נוספת לעת סיומה של התצוגה, כשעל המסלול עולות שמלות אוסקר מרשימות, חלקן מצליחות להיראות גותיות כמעט, ואחרות בוהיימיות. ולנטינו מוכיחים פעם נוספת את מה שידענו תמיד - סוס מנצח לא מחליפים.

 

 
 תחרות במלוא הדרן. מתוך התצוגה של ולנטינו בפריז   צילום : רויטרס 
 

לואי ויטון

על פניו, הקולקציה החדשה של לואי ויטון נראית כמו עוול למין הנשי: בדים נוקשים, גזרות גבריות, שרוולים גדולים, מכנסיים תפוחים באזור המפשעה, פריטי לבוש שקופים לחלוטין - נדמה כי שום דגם בקולקציה הזו מסרב לגלות רחמנות כלפי הפיגורה הנשית. הרי אם מרבית הדגמים גורמים לדוגמניות הגרומות ביותר להיראות עגלגלות יותר, מה נגיד אנחנו, פשוטות העם? אז נכון, מרבית הקולקציה לא לבישה, ותתאים בעיקר לאחת בשם לידיי גאגא, שבדים שקופים וגזרות גרוטסקיות הן שמה השני, ובכל זאת, אי אפשר שלא להעריך את התעוזה בלואי ויטון ואת היכולת להתרחק מקו הוינטג' הצנוע שאפיין את בית האופנה בעונות האחרונות ולספק קולקצייה מפילת לסתות.

 

אין ספק שמארק ג'ייקובס, המנצח האמנותי של הקולקציה, קם באותו בוקר עם מצב רוח פאטישיסטי ורצון להתריס. האמת? הצליח לו. אין ספק שלו היו קיימות דמויות של עובדות מלון בעולם פטישי מקביל - בדיוק כך הן היו נראות. למרות שהקולקציה נראית כמו פרי גחמתו של ג'ייקובס לכאורה, ניכר שמדובר במלאכת מחשבת מתוכננת היטב, החל מהפרטים הקטנים שהושקעו בעשיית הבגדים, ועד לתפאורה, שמזכירה במידת מה מלון יוקרה. בשבוע האופנה בפריז בוודאי יש לא מעט מתמודדים על משבצת "הקולקציה הטובה" או הקולקציה הגרועה", אך הקולקציה של לואי ויטון קוטפת בלא מאמץ את התואר "מותירת החותם".

 

 
 המוד הפאשיסטי של מארק ג'ייקובס. מתוך התצוגה של לואי ויטון בפריז    צילום : רויטרס