העונה הראשונה, וככל הנראה גם האחרונה, של הגירסה הישראלית ל"פרויקט מסלול", הייתה לא רק כישלון מהדהד, אלא גם שיעור מאלף בתקשורת, בתוכן טלוויזיוני ואולי מעל הכול, הדגמה ל-מהי לא אופנה.

הפרומו לתכנית הגמר, שהתמקד בבר רפאלי כ"שופטת על", הצליח לבטא ב-30 שניות את כל התחלואות של מיזם הריאליטי, שהיה אמור להעלות אופנה ומעצבים על סדר היום. הבחירה ברפאלי (מצליחה ומוכשרת ככל שתהיה), כשופטת ברגע השיא של התכנית, ולא במישהו בעל סמכות מקצועית בעולם האופנה, היא היריקה האחרונה בפניהם של הצופים (השארתה של משי חוג'ה אחרי הפרק הראשון הייתה בוודאי הראשונה).

התחושה כי אין בארץ אף דמות מתאימה מתוך מעצבים, עורכי אופנה או עיתונאים, שיכולה היתה לספק דעה מנומקת ומעניינת על הקולקציות של הפיינליסטים, הוכיחה שהטענה כי לא באמת מדובר בתכנית שיש בה אופנה, הוכיחה את עצמה.

פרק הסיום ששודר אתמול בלילה (מוצ"ש), היה ארוך מדי לכל הדעות (כולל גיחות מיותרות לשיחות עם האמהות; קדימון לרוקדים עם כוכבים) והיווה סיום כמעט נסבל לעונה רצוצה. בשל בחירת משתתפים מרושלת, נראה ששלישיית הגמר, בלטה כבר מההתחלה: לוסי דוד עם קולקציה אקסצנטרית, שיבטית - טכנולוגית ומגובבת מדי לפרקים; מאיה עמרמי פינקלשטיין שהוציאה תחת ידיה את הקולקציה החזקה ביותר הערב, עם השפעות מלבוש הרחוב ותרבות הפופ-קיטש היפנית; ואלון ליבנה, שלמרות נצחונו, הציג קולקציה בעייתית – זו נראתה במבט ראשון מאוד יצירתית (קל לקנות את הקהל עם מראה הגבות המגולחות), אך למעשה חלק מהעיצובים נראו יותר כתלבושות ופחות כאופנה.

נקודת האור בפרק הסיום, חוץ מהקולקציות המושקעות יחסית, הייתה האנרגיות המשוחרוות יחסית שהביאה איתה שירז טל. הטון הפחות מבוים והטבעי יותר ("השופטים סברו"), העלה את רף העניין והוכיח שהיא מקיימת דיאלוג עם המתרחש (עובדה, גם משמלת הגמר, שהייתה רחוקה מלהחמיא לה, היא מיהרה להיפטר לטובת אחרת, נוחה יותר).

סוף מסלול כבר בהתחלה

מתוכנית שהייתה אמורה לשחזר את ההצלחה של הגרסא האמריקאית (שכבר חצתה את עונתה השישית) "פרויקט מסלול" העברית, הפכה לבלון של תוכן שיווקי זול ופשטני וללא שום התמקדות באופנה ראויה.

התגובות הקשות, שקיבלה התוכנית לאחר פרק הפתיחה שלה, שזכה לרייטינג סביר לפריים טיים (סביב ה-22%), לא שככו לאורך המירוץ. אלו אף החריפו וגרמו ליותר ויותר צופים לנטוש את המרקע. בשבועות אחרונים, לקראת סיומה של העונה והירידה הדרמטית באחוזי הצפייה (כ-13% לפרק חצי הגמר), שב הדיון התקשורתי לעסוק בסיבות לכישלון.

הקולות שנשמעו מגורמים שונים בתעשיית התקשורת, גרסו כי מדובר בנפילה ידועה מראש, וכי הבחירה בתוכן נישה שכזה הוא בעייתי ואינו פונה לקהל רחב מספיק.

אבל יכול להיות שהדיון הזה, התולה את האשמה בבחירת תוכן לא רוולנטי לצופה המקומי, הוא ספין תקשורתי, שמטרתו להסיט את תשומת הלב הציבורית מהסיבה העיקרית לכישלון של פרויקט מסלול, ואולי היחידה - הביצוע הבלתי נסבל של התוכנית על ידי אנשים יומרניים, שסברו שכל אחד יכול לעשות תכנית על אופנה, גם אם הוא לא ממש מבין אותה או את העולם היצירתי שעומד מאחוריה.

הקהל אינו אשם "בחוסר העניין שלו בנושא", ולא מדובר בבעיה של תוכן. שהרי הגרסא האמריקאית מוכרת היטב לצופה הישראלי ופרק הפתיחה הישראלי עורר מספיק סקרנות. אבל התוצר הסופי, הרחוק מסיסמת "להעיז ולהביא משהו חדש" שחזרה ללא הרף כל העונה, היה ממוחזר ודל מאוד בתוכן.

הצופים שאוהבים את H&M

התוכנית פשוט לא הראתה את מה שהקהל רצה לראות. כבר בפרקים הראשונים יצרו האנשים העומדים מאחורי הסדרה, משבר אמון קשה עם הצופים, כאשר הוכיחו פעם אחר פעם העדפה של מתמודדים לא ראויים מספיק. קשה לשער שויוי בלאיש וחבריו האחרים מרגישים נוח עם העובדה, שחלק נכבד מהמתמודדים היה אולי צבעוני, אך לחלוטין חובבני. הקהל, פשוט הרגיש מרומה. ויכוחים חסרי פשר וגידופי מתמודדים, הם לא המטרה שלשמה חיפשנו את השלט.

נכון, אופנה היא עדיין אינה תחום עניין טריוואלי בתרבות הישראלית. אתוס סוציאליסטי ורגשות אשם הרואים בה מותרות, מטשטשים את ההתעניינות הציבורית הגוברת בתחום ואת תצוגות האופנה המתקיימות בארץ קצב הולך וגובר.

רק ההתרגשות בדבר הגעתה של H&M, רחוקה ככל שתהיה מאופנה יצירתית וגבוהה, מחדדת את הנקודה הזו. אי הצלחתה של התכנית הצביע על דבר אחד בלבד – זה לא שאין כאן קהל שמתעניין באופנה, פשוט יש כאן קהל שמבין הרבה יותר באופנה.