בלוגריות אופנה, כידוע, יש למכביר. אבל כאלו עם הבנה בצורכי נשים במידות גדולות ותשוקה עזה לאופנה המתקיימת בדי אן איי שלהן מילדות וגורמת להן להקדיש חלק נכבד מימיהן לעיסוקים הקשורים בדרך כלשהי לתעשייה, הן לא ממש שכיחות. יעל רגב, יועצת קריאטיבית ב-ml, עונה להגדרה במדויק.

רגב בת ה-28 נודעת בקרב גורמי פנים בתעשיית האופנה המקומית כבלוגרית חדה שלא מפספסת דבר מכל מה שקורה כאן ובחו"ל. היא גם אף פעם לא חששה להביע את דעתה על טעם רע, טרנד מאוס או מגמה מעצבנת. כפשניסטה מושבעת, היא שאפה תמיד למצוא אופנה ראויה לעצמה ובאופן מעורר השראה, סברה שגם מי שמידותיה רחוקות מאלו של דוגמנית מסלול בת 16 בגובה 180 סנטימטרים, יכולה להיות טרנדית ומעודכנת. את מה שחשבה על ההיצע ברשת ml היא הביעה בקמפיין מחאה אינטרנטי וההמשך ידוע. במהלך שמבחינת ml נחשב לחתרני, היא נשכרה כיועצת קריאטיבית. מאז, כבר ארבעה חודשים, רגב צמודה לאסתי ברוך, המעצבת הראשית בחברה, במטרה להפוך את החברה ליותר רלוונטית ואופנתית. ההחלטות הסופיות, עם זאת, הם של ברוך. קולקציית ml לקיץ 2011 היא הראשונה שהושקה מאז צירופה של רגב לשורות הצוות הקריאטיבי.

"אני כבר ארבעה חודשים בתפקיד היועצת הקריאייטיבית של ml נשים ואחד מהדברים שהכי הפתיעו אותי הוא רמות הבירוקרטיה הלא אנושיות שכרוכות בייצור בגד. משום מה, באמת חשבתי שהמעבר המושלם והמדויק של בגד מראשו של המעצב למדף החנות הוא מובן מאליו. כל מיני מושגים מתסכלים כמו כמויות מינימום, ספקים ומחירי עלות לצרכן, מרכיבים עכשיו את היומיום שלי ולחלוטין גורעים מהגלאם שהתעשייה שלנו משפריצה לכאורה כלפי חוץ".

"אני חייבת לציין שרק כשנכנסתי לעבוד בחברה הבנתי כמה ml הינו מותג אטרקטיבי ללקוחות הרשת. אנחנו הכתבים והבלוגרים לא תמיד מסתכלים על הצד המסחרי של העסק, ובכל זאת הרשת הזו מוכרת מיליוני פריטים בעונה. נשים לא דקיקות רוצות בדיוק את מה שהנשים הדקיקות רוצות. אני לא מאמינה שמישהי רוצה 'פתרונות' לבוש. פתרונות תמיד נשמע כמו משהו שהוא לא בדיוק, משהו שמכניס אותך לעמדה של אזרחית סוג ב' שיש לה 'צרכים מיוחדים'. גם נשים גדולות רוצות להרגיש שהן נכנסות לחנות בשביל להתפנק ולעשות שופינג, לספוג חוויה אופנתית כיפית. אף אחת כבר לא רוצה סתם להתלבש בשביל לא להיות עירומה".

"זה סוג של מקרה ביצה ותרנגולת ארור קלאסי שכזה. בדיוק היום נקלעתי לדיון עם בחורה שטענה שבניגוד לישראליות המלאות, הנשים המלאות באירופה דווקא מאוד אוהבות טרנדים ומאוד אוהבות להתלבש. אני לא מסכימה, אני חושבת שאם היו מאפשרים ומחנכים נשים מלאות ישראליות להתלבש בשיק מגיל צעיר הן היו מתענגות על זה לא פחות מאחיותיהן בניכר".

"כעיקרון, לדעתי, כן. אני הראשונה לזעוק go girl כשאני רואה בחורה עסיסית לובשת בגד שלכאורה לא אמור להחמיא לה בעליל. אבל האמת שאני הרבה יותר מתונה ממה שאני נתפסת ויש לי לא מעט גבולות, אני למשל לא אתפס במכנסיים קצרים, גם לא ברמודה, למרות שאני יודעת שיש הרבה נשים גדולות שחושבות שזה נורא בסיסי ולא מבינות למה אין מכנסיים מסוג זה למידה שלהן".

"אני מאוד אוהבת טעויות אופנתיות. חריצי אינסטלטור, שומנים שמתפרצים מעל ג'ינס צמוד - אני מתה על זה. בכלל, רוב טעויות האופנה שאני מאתרת הם דווקא אצל אנשים שנזהרים יותר מדי, לא אלו שהולכים רחוק מדי".

"החינוך והמסורת האופנתית הדלה בארץ יחד עם חוסר הגיבוי החברתי לעסוק בנושא שעדיין נחשב לשולי ואגואיסטי הם אלו שתורמים לדעתי לפערים בין הפשיוניסטות בחו"ל לאלו שבארץ. הכל מגיע לכאן מאוחר יותר ומצונזר יותר".

"אני יודעת שלא רואים עליי אבל אני נורא אוהבת את הטרנד הספורטיבי. זה אולי לא הטרנד הגדול ביותר של העונה, אבל אני מחבבת אותו נורא. כל ההדפסים הגיאומטריים, פסים, החיתוכים הזוויתיים והשימוש בבדי ג'רזי. ובכלל, ברמה האישית, אני אובססיבית כרגע לכל דבר שקשור ללקוסט".

"קשה לי לשים את האצבע באופן מדוייק על מה גרם לי לאובססיה הנוכחית ללקוסט, אבל בגדול אני עוקבת כבר כמה זמן אחרי העבודה המופלאה של כריסטוף לומייר למותג, ומסתבר שאני לא היחידה. הוא הרי מונה למעצב של הרמס כמחליף של גוטייה וסיפק ממש לפני שבוע את התצוגה המוערכת והמשובחת ביותר של שבוע האופנה בפריז. הכי חשה את עצמי בעלת טעם אנין וגאה בעצמי שאיתרתי וסימנתי לעצמי אותו מראש אגב, אני בטוחה שפיליפה אוליביירה בפטיסטה המחליף שלו יעשה עבודה לא פחות טובה בלקוסט".

"לילי אלן, אלכסה צ'אנג, דנה פרימן והיילי סטיינפלד. אגב, אני סולדת מכל מה שמריח משרלוט גינזבורג כי היא מסוג ה'אייקוניות' האלו שאנשים עפים עליהם בלי שום סיבה נראית לעין. כאילו, על מה ולמה? היא לא שחקנית טובה, לא מוזיקאית מעניינת וסתם מתלבשת פרווה. מכירה נשים יותר אלגנטיות ממנה אם זה מה שעושה את זה לכולם אצלה. היא הכי עוד אחת".

"כמו כל מובילי תעשיית האופנה הישראלית, גם אנחנו ב-ml מקפידים להתעדכן בנעשה בתעשייה העולמית. אנחנו לא יוצרים בחלל ריק, ובכלל, אף קולקצייה של רשת קמעונאית לא יוצאת היום החוצה טאבולה ראסה אם היא מתכננת להיות אפילו במעט רלוונטית. אגב, אני חייבת לציין שההשוואה שעשיתם בין שמלת הפסים הסיקסטיזית שלנו לבין שמלות השק המפוספסות של ז'יל סנדר הייתה מאוד מחמיאה. אני לא כל כך ראיתי את הקשר, אבל זה בהחלט היה מחמיא".

"לשבת במשרד ולכתוב תוך כדי שאני עובדת על קולקציה. אני אדם שמתנהל בחיים על פי עקרון ה"גם וגם", לא מאוד בריא, אבל מספק בהחלט".

,אני חושבת שההבנה בקרב רשתות ותיקות ומבוססות, שיכול להיטיב עמם להסתייע בעזרתם של קובעי דעת קהל צעירים ורעננים היא מבורכת ומאוד רלוונטית לתקופה. אגב לאחרונה נודע שגם בשאנל מתכננים להיעזר בשירותיהם של בלוגרים".

"הגיע הזמן להבהיר את העניין פעם אחת ולתמיד - הכינוי שלי הוא קלבה לא בגלל שאני אדם נוראי ומפחיד אלא פשוט בגלל שלפני כמה שנים היה לי מותג לבגדי כלבים בשם "כלבה". בהמשך הרמתי את בלוג האופנה שלי ושילבתי בשמו את השם של המותג שזכה לכל מיני עיוותים בידי קוראים ומכרים כאשר המשובח שבהם קלבה' משום מה תפס".