אני בולעת את הרוק, שולחת תוך כדי מבט עגום אל הפרונט. אם הייתי יודעת שהחזייה שלי תככב בפריים טיים של ערוץ 2 הייתי משקיעה באיזה "לה פרלה", לא ב"סריגמיש" העלובה שקניתי ב-19.90 שקל באלנבי. אשר לשכטר, הייתי שמחה לספר לכם שהוא מהופנט מגופי המעורטל, אבל האמת היא שכרגע הוא קורא עיתון ומבליע פיהוק בגודל קאפ די. "הכי חשוב", הוא משתעשע על חשבון מבוכתי הגלויה, "זה שתהיי את".
הייתי שואלת את עצמי איך הגעתי למצב הזה, אבל לצערי, הפעם התשובה מוכנה מראש: אני כתבתי אותו. לפני חצי שנה פנו אליי יוצרי הסדרה המשובחת, אבנר ברנהיימר וענת ויצמן, בהצעה להשתתף בכתיבת התסריטים לעונה השנייה. למי שלא צפה או שכח: עפר שכטר וניב רז מגלמים בה זוג גייז -הראל ואמיר, מלצר ומעצב אופנה בהתאמה - שחיים ביחד.
באחד הפרקים, בפרץ השראה מיותר לחלוטין, החלטתי לכתוב דמות של פרחה
משעשעת שתשמש כאסיסטנטית של אמיר. זה היה אמור להיות תפקיד קצרצר וחינני
המיועד לשחקנית מקצועית, ובכל מקרה לא חשבתי שהרעיון הזה יתקבל. למרבה
הזוועה, לא רק שהוא התקבל, אלא גם התבקשתי לגלם אותה. מובן שהעמדתי פני
קשה להשגה, והסכמתי רק אחרי רבע שעה ובאצילות - ולא תכף ומיד ובצווחות
קולולולו, כפי שבאמת רציתי. בכל זאת, יש לי תדמית לשמר.
משועמם. עופר שכטר קובי קלמנוביץ
ברור שבסצינה המקורית הייתי אמורה להיות לבושה, רק שאז, ממש כמו בסיפורים הצ'יזיים של כוכבניות הוליוודיות מתחילות, ניגש אליי הבמאי, עודד לוטן, ושאל בעדינות אם אכפת לי "להתפשט למען התפקיד", תוך שהוא גם מבטיח, כמובן, ש"לא יראו כלום".
אם לא הייתי עושה את זה בחינם, עוד יכולתי לטעון ש"הייתי צריכה את הכסף", אבל בלית ברירה עליי להצטייד בטיעון החבוט "אני מוכנה לעשות הכול למען האמנות". ואני באמת מוכנה, בעיקר להסתובב בחדר ההלבשה בין ישבניהם של שכטר, ניב רז, יפתח קליין ויונתן עוזיאל (תוספת נאה במיוחד לקאסט, סמנו לעצמכם). למעשה, אם ככה נראית התמסרות טוטאלית לאמנות, הביאו לי את טופסי ההרשמה לניסן נתיב, דחוף.
אבל עכשיו השעה כבר שמונה וחצי בבוקר, זו הפעם השישית שאנחנו מצלמים את הסצינה הארורה, כל הצחקוקים
זה התחיל לפני שלושה חודשים, כשהבלחתי בביקיני ב"מחוברות", סדרת המופת שיצרה חברתי דנה ספקטור, והופ'לה - שוב אני מתפשטת מול המצלמה, כמו אחותה הצעירה והאמביציוזית מדי של ג'נה ג'יימסון.
עכשיו, זה שאני וואנאבי אני כבר יודעת, אבל מה פשר ההתערטלות הפומבית הזו, ועוד בגילי המקשיש? מופרך ככל שזה יישמע לכם, ביסודי אני אדם ביישן, וכך הייתי רוב חיי. גיבורה גדולה מאחורי המקלדת - פחדנית קטנה להפליא בחיים האמיתיים. והנה, פתאום, מפציעה מתוכי נודיסטית שמעולם לא ידעתי על קיומה, ולא רק שהיא מפציעה - היא גם מנפנפת בחוטיני שלה מעל הראש וצועקת "הויסה".
לג'נה ג'יימסון יש אחות? יחצ
ראבק , מה השלב הבא? אתפרץ לאולפן של יונית לוי בעירום ואטיח את דדיי בדני רופ? אעלה על המונית של עידו רוזנבלום ואזום חידון פומבי בנושא נבכי הוואגינה שלי? תסכימו איתי שמשהו קורה כאן ומה שהכי גרוע, זה שאני אפילו לא מרגישה רע איתו. להפך. האמת האיומה היא שאני נהנית מכל רגע.
הייתי בימבו מושלמת
ואולי זה לא העירום, אלא משהו אחר לגמרי. בכל זאת, זה לא שבאמת התהלכתי
עירומה על הסט. אבל משהו אחר הופשט ממני, לבוש הרבה יותר כבד ומעיק, שכבר
שכחתי שאני נושאת על גופי. יום שלם ביליתי באתר הצילומים של "עד החתונה",
ובמשך כל היום הזה לבשתי שמלות זעירות כמטפחת אף וצמודות כמו שליה, הידסתי
על עקבים גבוהים, שפתיי נמשחו בליפסטיק אדום, המחשוף שלי נפער עד לעומק
המעיים ובהתאמה - כל הגברים על הסט החלו לחייך אליי במתיקות בהפסקות בין
הצילומים. במשך יום שלם, במילים אחרות, הייתי בימבו מושלמת.
אף פעם לא הייתי פרחה חסרת דאגות. כזאת שאף אחד לא מצפה ממנה להגיד שום דבר חכם או לעשות משהו משמעותי חוץ מלהיות מותק. כיוון שאני רחוקה מלהיות מספיק יפה או כוסית כדי להיות דוגמנית, ידעתי שאני צריכה לשפצר כישורים אחרים כדי לבלוט. אבל פתאום, במשך יום שלם, יכולתי להיות רק פרחולה מתוקה וחסרת פרטנזיות, ובמקום להיעלב או לזעום - גיליתי שאני מתענגת על כל שנייה.
מהר מאוד התברר שאני עובדת בשיטת סטניסלבסקי - כלומר, מזדהה עם התפקיד באופן מקסימלי, למרות שאף אחד לא ביקש ממני. התחלתי להפריח לאוויר משפטים דביליים להדאיג ("שיואו, הלימונדה מה זה לימונית"), לבהות בחלל כמו עז שאיבדה את העדר ולחייך בנימוחות לכל זכר שבהה בי.
לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, קיבלתי חופש טוטאלי מהמוח שלי ונזכרתי איך זה להיות אך ורק אובייקט מיני. לא הטרחתי את עצמי בניסוח תשובות שנונות וציניות, לא התאמצתי להרשים אף אחד באמצעות האינטליגנציה שלי, לא תחזקתי שום פאסון אנין. נהפוך הוא: כשרציתי שמישהו יביא לי כוס מים קרים, קימטתי פרצוף מתפנק - ומיד קיבלתי קנקן שלם, פלוס נענע טרייה, פלחי לימון וחיוך.
אלוהים, זה היה כיף. תנו לי להגיד לכם משהו, מרילין מונרו טעתה: אלה לא הבלונדיניות שנהנות יותר, אלה הפרחות. בסוף היום, בדרך חזרה הביתה, גיליתי, לתדהמתי, שעצב נופל עליי. מה שהתחיל כשעשוע חד-פעמי הפך להנאה גדולה מדי. לא רציתי להיפרד מהאלטר-אגו הפרחי והקליל שלי.
המחשבה שאני חוזרת להיות העיתונאית המצ'וחכמת, זאת שאף אחד לא יגיש לה כוס מים גם אם תשתנק מצמא, הרגישה לי פתאום כמו לחזור לכלא, כמו ללבוש מחדש את אותו שריון אל-חלד שאישה עוטה על עצמה כל כך הרבה זמן, עד שהיא שוכחת לפעמים להיות סתם רכה ופשוטה ומתוקה.
כי זה הקסם שלהן, של הפרחות, הבנתי בסוף, כשהן עומדות מול גבר, הן לא מטרידות את עצמן בלהוכיח לו כמה הן שוות ערך, אלא פשוט מתעסקות בלעשות לעצמן כיף. זה מאפשר להן להשפריץ כל כך הרבה מתיקות וקלילות, כך שפשוט אי אפשר לעמוד בפניהן.
היה מדהים לראות איזו רכות יוצאת מגברים כשעומדת מולם עיזה פזיזה צחקנית ופעורת עיניים. אם הייתי מבקשת, יכולתי לקבל מהם הכול - כולל הרכב, האייפוד וכל החסכונות שאספו במשך חייהם. במובן מסוים, זו עמדה הרבה יותר מתוחכמת ועוצמתית מלהיות אותה אישה משכילה ואסופה שחונכתי להיות.
אני יודעת, זה מנוגד לכל מה שמלמדים אותנו בחוג למגדר, וזאת גם ממש לא חוכמה להיות אובייקט מיני בסביבה מרוסנת ומגוננת שלא באמת תפגע בך, שלא תעז לשלוח ידיים אל גופך מבלי לבקש רשות.
זה רק שלפעמים אני מצטערת שהעולם אילץ נשים לקבור את המתיקות שלהן כל כך עמוק, עד שהיא הפכה לנשק, לקלף ששולפים ככלי מיקוח, ולא לפרפר צבעוני שעף בחופשיות ומהפנט את כל רואיו.
לקראת השנה החדשה, זה מה שאני מאחלת לעצמי יותר מכול: להצליח, לפחות מדי פעם, להיות פרחה. לתת לפרפר הזה לעוף כמה שיותר גבוה, כדי שהעולם יתבשם מיופיו.
