בוא בד עברי -

25 שנה לאחר סגירת אתא, שהלביש את היישוב ואת המדינה בשנותיה הראשונות, עדיין כואבים בני משפחת המייסדים את סופו של החלום. מה שהחל כמפעל עם חזון ציוני, הסתיים בצמיגים בוערים של הפועלים המפוטרים. געגועים למכנסי החאקי ולחולצה הלבנה

25 שנה לסגירת אתא

בביתם היפה שבנהריה, המוקף גינה בוטנית מפוארת, יושבים יונתן ורחל מולר ולא מבינים לאן נעלמו הערכים. "עד היום אנחנו לא קונים תוצרת חוץ, אם יש תוצרת הארץ", אומרת רחל מולר. היא עדיין לא מבינה איך הממשלה נתנה לאתא להיסגר, לפני 25 שנה. בעלה, יונתן, בנו של מייסד אתא, דווקא לא מתווכח עם השיקול הכלכלי. אבל גם הוא חושב שפעם פעלו כאן לפי אידיאלים, ואילו היום - השיקולים הם תועלתניים בלבד.

יונתן, בנו היחיד של מייסד אתא, אריך מולר, נולד בצ'כיה ב-1924 ועלה לישראל יחד עם הוריו כשהיה בן עשר, הישר למפעל החדש שהוקם. הוא ורחל הורים לשלושה ילדים. בנו, איתן, מנהל את המפעל המשפחתי מוליתן, המייצר חוטי תפירה, שגם עליו מרחפת סכנת סגירה. המפעל הוקם לאחר שהמפעל הקודם של המשפחה, מולר טקסטיל, נמכר לדלתא ב-1980.

סיפורו של מפעל אתא ומקימיו הוא סיפור ישראלי טיפוסי של דעיכת האריסטורקטיה: תחילתו במשפחת תעשיינים עשירה ומתבוללת באירופה, המשכו ברעיון חלוצי יפה בארץ ישראל וסופו תחת גלגליה של מכונת השוק החופשי המודרני.

אריך מולר היה בן למשפחה יהודית אוסטרית של תעשייני טקסטיל, שבבעלותה היה מפעל לטוויית חוטי כותנה בעיירה באבי שבמורביה (כיום בצ'כיה). מולר התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי ב-1913, וכך נקלע למלחמת העולם הראשונה ונפל בשבי הרוסי. בשבי התחבר עם יהודי ציוני שהדביק אותו בהתלהבותו לארץ ישראל. כשחזר מולר מן השבי ב-1920, היה נחוש בדעתו לעלות גם הוא לארץ ישראל. המשפחה הציעה לו להתחיל לעבוד במפעל המשפחתי ולהיות שותף בחברה, ובתמורה הבטיח לו דודו, הוגו, שניהל את עסקי המשפחה, לסייע לו בבוא העת לייסד חברה בת בפלשתינה, שאותה ינהל. "הדוד של אבא לא רצה להתווכח עם מישהו שחזר מסיביר", מספר יונתן מולר, "הוא אמר כן והניח שהזמן יעשה את שלו. זה היה ב-1920. אבא התחתן עם הלן, אמי, ובתור זוג צעיר הם נסעו לגרמניה, לבית ספר לטקסטיל ליד פרנקפורט. כשהוא סיים את לימודיו חזר למפעל בבאבי וניהל אותו עד 1934".

בשנות ה-20 ביקר מולר שבע פעמים בארץ ישראל, כשהוא מצויד במצלמת סטילס ובמצלמת קולנוע ביתית 9.5 מ"מ. הוא רצה לבדוק היכן ירצה לגור, ובאיזה תחום חלוצי ישתלב. התוכנית המקורית שלו היתה להיות פועל חקלאי באחד הקיבוצים הראשונים, אולם חבריו בדגניה ובחפציבה שיכנעו אותו שאם יצליח להקים בארץ ישראל מפעל - יתרום כך יותר למפעל הציוני.

יונתן ורחל מולר (תצלום: תומר נויברג)

ב-1932 הצליח לצרף לאחד מביקוריו בארץ את הדוד הוגו מולר, בניסיון נוסף לשכנע אותו לפתוח מפעל טקסטיל בארץ החמה והנידחת. מבחינה כלכלית נראה הדבר כרעיון גרוע ביותר, אבל הציונות הנלהבת של אריך מולר הצליחה בסופו של דבר למוסס את חומת ההתנגדות של הדוד. גם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה שכנעה את המשפחה שכדאי אולי לנסות ולפתח עסקים מחוץ לאירופה.

גניבת עובדים

המולרים חיפשו מקום מתאים להקמת המפעל, עם שטח מספיק ומקור מים שדרושים לתהליך צביעת הבדים. אחרי חיפושים ממושכים מצאו 100 דונם לקנייה בכפר עטה, יישוב קטן שהוקם ב-1925 על ידי קבוצה של ציונים פולנים, אנשי העלייה הרביעית. ב-1946 שונה שמו של כפר עטה לקריית אתא, בעקבות שמו של המפעל. במקום היו מקורות מים מתאימים, ובסמוך היו נמל חיפה ומסילת הרכבת.

תעשיית הטקסטיל הישראלית שכנה אז בדרום תל אביב, בסמטה קטנה ליד רחוב לבונטין. אבל אריך מולר רצה שהמפעל החדש שלו ישכון על שטח גדול, שיאפשר גם פיתוח עתידי. "אבא אמר, אני בא לארץ ריקה ואני רוצה מקום", אומר יונתן מולר, "הוא גם רצה להתרחק מהתעשיות הקיימות. בדרך כלל באותה תקופה, כאשר רצו לגייס עובדים - היו גונבים פועלים ממפעל שכן. ואילו אבא חשב שאם יבנה מפעל במקום שאין בו תעשיית טקסטיל וידאג לפועלים למגורים במפעל עצמו - הם לא יברחו למפעל אחר".

בגדים של אתא בחלון ראווה, תחילת שנות ה-50

כהכנה להקמת המפעל, גייס מולר עשרים צעירים מתנועות הנוער הציוניות, שהיו בעלי כישורים טכניים ועבדו שנה במפעל המשפחתי בצ'כיה. צעירים אלה נהפכו ב"אתא" למנהלי העבודה ובעלי המקצוע הראשיים. כולם היו רווקים אבל נצטוו להתחתן, כדי לא לבזבז את אשרות העלייה הזוגיות שנתנו להם האנגלים לצורך ההגירה לפלשתינה.

באביב 1934 החלה חפירת היסודות ובאר המים בשטח שנרכש ליד כפר עטה. בהמשך נבנו המפעל וצריפי מגורים לפועלים ולמנהלים. הפנטסיה של מולר, שבנו מגדיר אותו "סוציאליסט בנשמתו", היתה לייסד מפעל שיהיה בבעלות משותפת של הפועלים ויתפקד למעשה כמו קיבוץ. אולם העובדים סירבו לשאת באחריות הכבדה, וביקשו לקבל את המשכורת שלהם מדי חודש, כרגיל.

הלן מולר ויונתן הצטרפו אל האב אריך בפלשתינה, בדצמבר של אותה שנה. "כשהגענו כבר אפשר היה לראות את הצורה של המפעל. היה צריף עם חדר גדול לבחורות, חדר גדול לבחורים ושבעה חדרים קטנים לזוגות נשואים. ההורים התגוררו שם, ואני גרתי במוסד חינוכי במשמר העמק. כולם עבדו בבניין, ואמא בישלה עבורם", מספר יונתן.

המפעל, שתוכנן לפרטי פרטים עוד לפני העלייה לארץ ישראל, כלל מטווייה, מחלקת אריגה ומצבעה. חומר הגלם היה כותנה מצרית משובחת. בשנים הראשונות המפעל לא ייצר בגדים כלל, אלא סיפק בעיקר חוטים למפעלי הטקסטיל של תל אביב, כמו לודז'יה, רוטקס ופרייטג. אתא ייצרה גם בדים, אבל עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, התקשתה למכור אותם בתוך ארץ ישראל, והתקיימה בעזרת יצוא ללבנון, לרומניה ותמיכה כלכלית מצד המפעל המשפחתי באירופה.

כשנתיים לאחר הקמת המפעל נבנו בחצרו ארבעה בתים דו-משפחתיים ראשונים, למנהלי העבודה של המפעל ולמשפחת מולר - שביתה היה מעט מהודר יותר מהאחרים. בסרט שצולם במצלמת קולנוע ביתית באמצע שנות ה-30 נראית משפחת מולר על המרפסת של הבית החדש והבוהק בלובנו. הלן מולר האלגנטית, בשמלה יפה וכפפות עדינות, קוטפת ורדים מגינתה הפורחת, ממש כמו באירופה.

אחד המבקרים בבית היפה היה הסופר ש"י עגנון, שבא לראות את מפעל הטקסטיל וניאות לשוח בגינתם של המולרים ולהתכבד בכוס תה. עגנון הציג שאלה שהביכה את אריך מולר. בזיכרונותיו כתב מולר על אותה פגישה: "עגנון שאל מדוע כותבים את שם הכפר ‘עטה' ואת שם המפעל ‘אתא'. אז נאלצתי להודות שידיעותי בעברית לוקות בחסר ושבשנת 1933, כאשר רשמתי את החברה אצל רשם החברות, לא היה זמן לברר איך כותבים את שם הכפר ולכן בחרתי כתיב שיהיה יפה מבחינה גרפית. השילוב של האותיות א.ת.א, A T A , היה בסיס לסמל מסחרי יפה. ש"י עגנון ענה: ‘אין דבר, תמזוג לי כוסית קוניאק ותן לי לחשוב קצת'. כעבור מספר דקות הוא קם ואמר: ‘מצאתי: אריגי תוצרת ארצנו'".

בן דודו של אריך מולר, הנס, בנו של הוגו מולר, היה חברו הטוב מילדות. השניים היו בני דודים משני הצדדים - אבותיהם היו אחים ואמותיהם היו אחיות. לאחר כמה ביקורים, עלה הנס לארץ ישראל ב-1937 והצטרף לאריך מולר בניהול המפעל. "הנס היה ממש קומוניסט", מספר יונתן מולר, "כשהוא בא וראה את הבתים הראשונים שבנינו, הוא כעס על כך שאין שירותים ומקלחות משותפות. הוא רצה כמו בקיבוץ - ביתן של בתי שימוש ומקלחות משותפות. הוא טען שהחינוך לחיי שותפות מתחיל בבית השימוש". אבל אריך מולר אמר לו שאחרי שבע שנות שבי בסיביר ועוד חצי שנה בצריף של מפעל אתא, הוא כבר קיבל מספיק חינוך לשיתוף וכעת רוצה קצת נוחיות. השותפות בניהול ערערה את היחסים בין בני הדודים, וגרמה לסכסוך משפחתי שלא נפתר עד יום מותם.

בזמן הניהול המשותף, אריך מולר היה אחראי לצד הטכני ולייצור, והנס קיבל על עצמו את השיווק והפיננסים. הוגו מולר, ראש המפעל המשפחתי, עלה לארץ ישראל לאחר שהיטלר סיפח את אוסטריה, ואז בא הקץ לעסקים המשפחתיים באירופה.

עד למלחמת העולם השנייה לא נתפרו בגדים באתא. כל המוסדות שנזקקו למדים העדיפו לייבא אותם מאנגליה. כשפרצה המלחמה והים התיכון נסגר למעבר סחורות, מצא עצמו הצבא הבריטי ללא מדים לחייליו, ואתא היה המפעל היחיד שהיה גדול מספיק בשביל לספק את הדרישה. "בקהיר ייסדו משרד צבאי בריטי שנקרא "מידל איסט סופליי סנטר" שהיה צריך למצוא מקורות אספקה חלופיים במזרח התיכון והגיעו גם לאתא", אומר יונתן מולר. "נתבקשנו לשלוח דוגמאות של בדים. אחרי כמה שבועות קיבלנו מכתב שאמר שכנראה יש טעות, כי לא ייתכן שבמזרח התיכון מייצרים בדים כל כך טובים". בעקבות ההצלחה אצל החיילים האנגלים, גדל קצב הייצור של המפעל וב-1946 הוחלט להקים לו שלוחה בכורדנה, מזרחית לדרך עכו-חיפה.

אחרי הצבא הבריטי, החל המפעל לספק בגדים ליישוב העברי - בגדים שהפכו למדיו של הישראלי הממוצע, במיוחד בימי הצנע של ראשית שנות ה-50. הבגדים היו חזקים, תפורים היטב, צנועים, נוחים והגונים, כפי שיאה לחברה שביקשה לשקף את היותה עובדת ובעלת אידיאלים ולא "בורגנית", או כמו שקראו לזה אז, "סלונית".

ביוזמתו של הנס מולר נפתחה רשת חנויות של בגדי אתא, שנקראה "טתה", ובשיאה מנתה 120 סניפים. "'טתה' היתה ציפור נפשו של הנס מולר", מספר יונתן מולר, "הוא רצה שזה יהיה כמו רשת ‘מרקס אנד ספנסר'. זו היתה הצלחה. אחרי מלחמת ששת הימים סיפרו שתפסו איזה סורי וראו שהוא הולך בבגדי אתא. שאלו אותו איך זה, והוא אמר שבדמשק כל מי שרוצה משהו טוב משיג לעצמו בגדי אתא".

עיצוב הבגדים היה צנוע ובסיסי: מכנסיים בצבעי חאקי או כחול, חולצות חאקי, כחול או לבן לאירועים חגיגיים, וכל זאת משני סוגי בדים בלבד. "מה שייצרנו זה מה שהשוק דרש", מסביר מולר, "לא אתא יצרה את הרעיון של החאקי והכחול הפועל. אלה היו הצבעים שאנשים הלכו בהם. הבסיס היה בגד פרקטי ועמיד, בטיב מעולה שיחזיק 100 שנה. כולם לבשו את הבגדים של אתא, גם אני כמובן". אשתו של יונתן, רחל, מספרת כי אמו, הלן מולר, שאהבה לשלב סגנון אירופי וסגנון מקומי, נהגה לעומת זאת לרכוש את בגדיה בבוטיק אילקה - החנות הכי יוקרתית בחיפה.

בשנות ה-50 התחילו באתא לחשוב גם על עיצוב הבגדים, ולא רק על הפונקציונליות שלהם. אחת המעצבות הראשונות שיצרה שמלות אלגנטיות עבור אתא היתה לולה בר, תופרת העילית של נשות האצולה הפוליטית והכלכלית הישראלית של אותם ימים. הקשר איתה נוצר דרך ציפורה מולר, אשתו של הנס, שנהגה להזמין אצלה שמלות וחליפות, והזמינה אותה ליצור עבור אתא קו מסחרי יותר שנועד ליצור המוני.

בשנות ה-60 החלה אתא לייצר גם אריגים סינטטיים. "משהו השתנה בעולם וזה היה נכון גם לגבי אתא. פעם חשבו שצריך לייצר באופן יעיל, ושככל שהסדרות יהיו יותר גדולות ויותר סטנדרטיות זה מה שיגדיל את הייצור, ופחות חשוב אם מישהו ירצה לקנות את זה. אבל כלכלת השוק עובדת אחרת. התנאי להישרדות הפך להיות שצריך לייצר בסדרות קטנות, ולהתפתל כמו צלופח כדי להתאים עצמך לטעם הקהל", מסביר יונתן מולר.

כל זמן שהוגו מולר היה בחיים, הצליחו שני בני הדודים הנס ואריך לנהל במשותף את המפעל. אולם אחרי מותו של הדוד, בשנת 1945, התערערו היחסים בין שני המנהלים והתגלעו חילוקי דעות ארגוניים קשים. בזמן מלחמת העצמאות הצליח הנס מולר להדיח את אריך מולר מהנהלת המפעל. אריך עזב את אתא והקים יחד עם בנו יונתן את מפעל מולר טקסטיל בנהריה. ב-1980 השתלטה חברת דלתא על מולר טקסטיל, והמולרים מנהריה הקימו מפעל קטן לייצור חוטי תפירה, מוליתן.

אתא המשיכה לשגשג כשהיא נשלטת ביד רמה על ידי הנס מולר. בשנת 1954 הגיע היקף היצוא של אתא לסך של כמיליון דולר - כחמישית מכלל הייצוא בענף הטקסטיל בישראל.

אולם כאשר טעמם האופנתי של הישראלים החל להשתכלל, ולמרות הנסיונות של אתא להתאים עצמה לשוק המשתנה, הלך וירד הביקוש למוצריה. הנס מולר, שהיה איש בעל עקרונות ברזל, סירב להשקיע בפרסומות והיה נחוש בדעתו שהסחורה הטובה של אתא מדברת בעד עצמה, ולא נחוצה לה חשיפה נוספת. המפעל נקלע לקשיים, ונאלץ ללוות כספים מהבנקים. כאשר מת הנס מולר ב-1962, הותיר אחריו את בנו אמנון, שרק השתחרר מהצבא, ואת אשתו ציפורה, והשניים התקשו לנהל את המפעל לבדם מול הבנקים. "כל זמן שהנס היה בחיים הבנקים נתנו כסף בלי גבול. כשהוא הלך לעולמו, דרשו הבנקים שייכנס עוד גוף מקצועי. חיפשו ומצאו את טיבור רוזנבאום, איש עסקים שווייצי, שקנה את המפעל", מספר יונתן מולר. כסמנכ"ל מונה בנו של דוד בן גוריון, עמוס, שכיהן בתפקיד עד שנת 1980. במשך תקופה מסוימת הצליח רוזנבאום לחלץ את אתא מהמשבר - החברה קיבלה את הזיכיון לייצור ג'ינס ליוויס בישראל, קנתה מפעלים בכרמיאל ובטבריה וחתמה הסכמים עם רשתות שיווק גדולות, כמו מרקס אנד ספנסר. אבל גם טיבור רוזנבאום הסתבך כלכלית בסופו של דבר ופשט את הרגל ב-1974, ואתא עברה לידי כונס נכסים. ב-1977 נרכשה החברה על ידי קבוצת אייזנברג. נסיונות שונים לתוכניות הבראה לחברה לא צלחו, וב-1984 שוב נכנסה אתא להליך של כינוס נכסים. עובדי אתא הבינו שהסוף הוא בלתי נמנע.

העובדים התבצרו במפעל והפעילו לחצים כבדים על דעת הקהל ועל חברי הממשלה על מנת למצוא פתרון. דמותו של יו"ר ועד העובדים של המפעל, פיני גרוב, הפכה אז לסמל המאבק, ובמיוחד נחרט המשפט המפורסם שלו: "היום אתא - מחר אתה!"

ההתבצרות ושריפת הצמיגים לא הועילו, וביוני 1985 הפסיקה הממשלה לנסות ולמצוא ישועה לאתא. המתפרות ורשת חנויות טתה נמכרו לכיתן, המפעל בכורדנה נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מיכאל אלבין, שהקימה עליו את מרכז הקניון "קיריון", ואילו על שטח המפעל הראשון, בקריית אתא, נבנתה שכונת מגורים.

"גם לגופים כלכליים יש מעגל חיים, ואפשר להגיד שאתא גמרה את הסוס. היא ישבה באמצע אזור מגורים. היא סיפקה עבודה, אבל כבר אף אחד מהעובדים לא היה מכפר אתא, אלא מהכפרים הערבים מסביב. אז כבר עדיף לתת למפעל למות ולבנות מפעל במקום שהם גרים בו", טוען יונתן. רחל סבורה אחרת: "אני חשבתי שאפשר היה להמשיך עוד. זה היה תחילת המוות של תעשיית הטקסטיל בארץ. אני חושבת שעם קצת מחשבה אפשר היה להציל את התעשייה בארץ, ולא להעביר אותה לכל מיני חולרעס בחוץ לארץ".

סגירת אתא אכן סימלה את קריסתו של ענף הטקסטיל בישראל. בעקבותיו נסגרו גם לודז'יה, גוטקס, הבשן ולאחרונה פולגת. מפעלים אחרים, כמו דלתא וכיתן, וכן חברות אופנה גדולות כמו קסטרו, אינם מייצרים בישראל, אלא במזרח אסיה ובירדן. מפעל מוליתן, של בנו ונכדו של אריך מולר, שעמד להיסגר בגלל חובות, נרכש לאחרונה על ידי נכדו של אחד הפועלים הוותיקים של אתא, שהיגר לישראל מרומניה לפני כ-60 שנה, ומצא עבודה במפעל. אריך מולר, מייסד אתא, מת ב-1995, בגיל מאה.

פריטי הדגל של אתא

כובע טמבל - סמלה של הישראליות. לא היה ילד בארץ שלא החזיק באמתחתו כובע כזה, עשוי בד, עם שוליים רכים, בצבע חאקי.

מכנסי חאקי, חולצת חאקי וחצאית חאקי - בהשפעת מדי הצבא הבריטי גם המקומיים, שזכו לכינוי "צברים", הקפידו ללבוש חאקי מכף רגל עד ראש. באתא עברו מייצור מדים לחיילים - לייצור מדים לאזרחים. הנוהג באותן שנים היה ללבוש מכנסי חאקי קצרים, מקופלים "שיבר" - קיפול שנגמר במקום מאוד ספציפי באמצע הירך, וחולצת חאקי. לאירועים חגיגיים נהגו ללבוש מכנסי חאקי ארוכים וחולצה לבנה, ולבנות הגנדרניות במיוחד - חצאיות חאקי ארוכות ונוקשות.

חולצה רקומה - פריט הלבוש החגיגי ביותר במלתחתן של הצעירות הארצישראליות היה חולצה לבנה מעוטרת רקמה רוסית. באתא נרתמו לספק גם את הצורך הזה, והחולצות המעוטרות מתוצרת המפעל פתרו את הבנות מהצורך לרקום בעצמן.

בגדי תנועה כחולים - ברשת חנויות טתה שווקו חולצות התנועה הכחולות, וגם שרוכים שנועדו להבדיל את חברי הנוער העובד (אדום) מחברי השומר הצעיר (לבן).

שמלות של לולה בר - בסוף שנות ה-50 החלה לולה בר לעצב בגדים לייצור המוני לאתא. בר עיצבה שמלות קלילות, שנועדו לספק את צרכיה האופנתיים של האשה הישראלית הממוצעת.

ההיסטוריה של אתא

1895 - אריך מולר, המייסד, נולד בבאבי שבבוהמיה

1923 - ביקור ראשון של אריך מולר בפלשתינה

1934 - הקמת מפעל אתא בכפר עטה (כיום קרית אתא)

1935 - תחילת שיווק החוטים והבדים של אתא

1937 - בן דודו של אריך, הנס מולר, עולה לארץ ישראל ומצטרף להנהלת המפעל

1938 - מוקמת רשת השיווק של אתא, תחת השם טתה

1939 - מפעל אתא מייצר לראשונה בגדים: מדים עבור הצבא הבריטי

1946 - המפעל מתרחב ומוקמת שלוחה בכורדנה (כיום קניון הקריון)

1949 - אריך מולר עוזב את אתא, הנס מולר נותר מנהל יחיד

1957 - סכסוך עבודה ושביתה ממושכת באתא

סוף שנות ה-50 - מוקמת מחלקה מיוחדת לבגדי נשים, "ספלנדיד מודל". בין המעצבים שתורמים מכישרונם לייצור ההמוני: לולה בר, ג'רי מליץ ועודד גרא