בניגוד לתדמיתי כבעלת הפרעת אכילה מקצוענית, אני מאוד מקנאת בנשים עסיסיות שאוהבות את עצמן. כשנתקלתי בהן במהלך חיי, זה היה לא פחות ממפעים. קינאתי בהן כמו שרק מי שלומדת לאהוב את עצמה בדרך הקשה, הארוכה והמייסרת יכולה. וגם מהן למדתי לא מעט, אף שהצלחתי ליישם עד היום רק חלק קטן מאוד. הייתה לי בעיה קטנה אחת: פגשתי רק שלוש כאלו.

כלומר, פגשתי בחיי המון נשים מלאות ושמנות אשר טענו בפניי בלהט שהן מתות על עצמן מכף רגל ועד ראש. במהלך התחקיר לסרט התיעודי שביימתי, שעסק ביחסים בין נשים לאוכל, ראיינתי מאות כאלו. אבל בשלב מסוים תפסתי שכולן סובלות מהתסמונת המוכרת המכונה, בפרפראזה על הרפליקה ההיא של גראוצ'ו מרקס, "אני לא רוצה להיות חברה במועדון שלא מוכן לקבל אותי". במילים אחרות, רובן לא הצליחו להתמודד באמת עם דיאטה - וגם אם כן, לעולם לא לאורך זמן - ולפיכך נכנעו למשקל העודף ופיתחו סביבו אג'נדה. הבנתי את הבחירה הזו וכיבדתי אותה, אבל להאמין לה?

לכן גם לא הופתעתי כשבשנה האחרונה שצף אותנו גל של סלבריטאיות דשנות, שהצטמקו בפתאומיות כמו בלוני הליום שהאוויר נשנק מתוכם בשריקה. אחת-אחת הן הצטמצמו לנו מול העיניים: ראשונה הייתה נינט (שחזרה לעצמה בינתיים), ואחריה הגיעו מיה דגן, מארינה מקסימיליאן בלומין, קרן פלס, מירי מסיקה ואפילו טיירה בנקס, שאפסנה את נאומי הבוטילישס הלוחמניים שלה וחזרה להיראות כמו מקל קינמון כחוש. בכל פעם שקראתי את הראיונות עימן, שם סיפרו עד כמה הן מאושרות מממדי גופן השופעים, יכולתי להריח את השקר שהצחין מהן כמו גופה של עכברוש בחדר מדרגות. הן לא היו מאושרות לרגע. הן פשוט התעייפו מהמלחמה.

אין סיבה להיות תמימים: כל הנשים האלה עובדות בביזנס שתובע אסתטיקה, והאסתטיקה השולטת היא עדיין - נרצה או לא - רזה. בשנים האחרונות סופסוף פרצה מלחמה אמיתית שנועדה לשנות את המודל הזה,

אבל המלחמה הזו תצטרך להימשך עוד הרבה זמן ולהיות עקבית, יציבה ועקשנית כדי שנוכל לראות תוצאות בשטח. הרזון שולט כאן משנות ה-60, מה שמקנה לו 50 שנות עריצות. אתם לא באמת מצפים למגר את הרודנות הזו כל כך מהר.

מצד שני, תראו: בארצות הברית ובאירופה נלחמים במודל הזה כמה שנים יותר מאיתנו, וכבר יש תוצאות. ביונסה היא מודל סופר נחשק ונערץ, וגם ג'ניפר לופז, ג'סיקה אלבה ומוניקה בלוצ'י. בשורה התחתונה, יש תוצאות, אבל הן מצטברות באיטיות ובקושי, ואם המאבק יימשך - יהיו עוד. רק שנכון לרגע זה הרזון עדיין שולט, וכל עוד זה המצב, פלס ומקסי? מיליאן בלומין יעדיפו להיות רזות.

והנה עוד נקודה: לאהבה עצמית אמיתית, עמוקה ומושרשת אין שום קשר למשקל. היא נודפת ממך
החוצה כמו בושם מרוכז ומהפנטת את כל רואיה. את יכולה לשקול מאה ק"ג, ולחלופין 45 ק"ג, וזה לא ישנה כלום. המלחמה הסיזיפית במשקל היא לא רק תוצר תרבותי וחברתי, אלא קודם כול ביטוי לחוסר שביעות הרצון של נשים מעצמן. האוכל והמשקל בעקבותיו הם רק קולב.

זו הסיבה שפגשתי רק שלוש נשים עסיסיות שבאמת קינאתי בהן. אחרי הכול את פוגשת מעט מאוד אנשים, בכלל בחיים, שאשכרה אוהבים את עצמם ממקום אותנטי, וכשזה קורה, זה לא פחות ממעורר השראה. אין לי מושג אם יתר הנשים שציינתי יגיעו, מתישהו, למקום הזה בתוכן, אבל דבר אחד כן ברור לי: אם נצליח לשנות את מודל הרזון ולהפוך אותו לעסיסי יותר, יהיה להן הרבה יותר קל. ודרך אגב, לא רק להן.