חולפות דקות ארוכות לפני שמתחוור כי מאחורי דמותה של מינקס, הדוגמנית המשונה שנושאת מונולוג מהורהר באנגלית במבטא רוסי כבד, מסתתר השחקן הבריטי ג'וד לאו. כשלגופה מחוך שחור ועל כתפיה מונח ז'קט לבן, מספרת מינקס על חייה באור הזרקורים ועל המחיר הכבד שהם גובים ממנה. דמות הפאם-פאטאל שמדברת על עצמה בגוף שלישי, ושמאחוריה מסתתר גבר, היא רק אחת משורה של טיפוסים אקסצנטרים המככבים בסרטה החדש של סאלי פוטר "Rage", שבמרכזו תעלומת רצח בלתי פתורה של דוגמניות על מסלול התצוגה.

אף שעלילתו מתרחשת בעת שבוע האופנה בניו יורק, וכל גיבוריו הם אנשי תעשיית אופנה בדיונית, פוטר מתקשה להגדיר אותו כסרט על אופנה. "למעשה, הוא מתייחס לתעשיית ייצור הבגדים, לפני השטח הבלתי נראים של תעשייה זו שמכנה עצמה תעשיית האופנה", אומרת הבמאית הבריטית, בת 60, בראיון טלפוני מארגנטינה. לדבריה, רצתה להפנות את הזרקור לדמויות שמועסקות בתעשייה, מנוצלות על ידה, ולעולם לא מקבלות חשיפה, כמו למשל התופרות או שליחי הפיצה. "היה לי חשוב ליצור פסיפס מגוון ומורכב של האנשים שמניעים את גלגליה של תעשייה זו, ולא להציג חלון ראווה מפתה של אופנה".

הסרט, שלא הופץ עדיין בישראל אך אפשר להשיגו בחנות "האוזן השלישית" בתל אביב, מורכב מסדרת ראיונות שעורך ומצלם מנהל בלוג צעיר ששמו מיכלאנג'לו (שזהותו אינה נחשפת וקולו לא נשמע לאורך הסרט) באמצעות מצלמתו הסלולרית. הצופים למדים על פרשיית הרצח ומתעדכנים באופן שוטף בפרטים נוספים דרך המונולוגים שנושאות דמויות מפתח בתעשייה, בהן מעצב אופנה גחמני, צמד דוגמניות מפוחדות, איש יחסי ציבור נמרץ ומבקרת אופנה חמוצת פנים. אלו נערכים על רקעים אחידים בגוונים משתנים, ולמעשה לא מוצגים בסרט העיר ניו יורק, הדמויות הססגוניות שפוקדות אותה בעת שבוע התצוגות ואף לא הקולקציות המרהיבות עצמן. "עולם האופנה הוא עולם מוכר מאוד. אנחנו מוצפים על בסיס יומי בדימויים שעוסקים באופנה", מסבירה פוטר את בחירתה. הרמזים היחידים לקיומה של תצוגת האופנה בסרט שתולים בפסקול, בקול מחיאות הכפיים של הקהל באולם ובצלילי המוזיקה הקצבית שמתנגנת ברקע.

האזכורים לתעשיית האופנה האמיתית ולדמויות מפתח הפועלות בה רבים, אם בדמותו הטראגית-קומית של מרלין, מעצב האופנה המיוסר שאיש אינו מבין ללבו, שכמו נוצרה בצלמו של ג'ון גליאנו (סימון אבקריאן המגלם אותה מסגיר דמיון רב למעצב הבריטי, ומתברר כי אף דיגמן לו בעבר), ואם בדמותה של מבקרת האופנה המהוגנת, מונה קארוול, בגילומה שלג'ודי דנץ', שמעלה מיד בזיכרון את דמותה של מבקרת האופנה של "הראלד טריביון", סוזי מנקס.

תפקידם הוא לשרטט בקווים כלליים יקום שבו יכולה פוטר לעסוק בנושאים כמו תאוות בצע ופרסום, ניצול של כוח עבודה זול או סגידה עיוורת ליופי, ולעסוק במכלול הרגשות שמרכיבים לדבריה את תחושת הזעם שמלווה כיום רבים בחברה המודרנית. "המלה 'Rage' מסכמת אשכול של תחושות שקיימות אצל המון אנשים כלפי העולם שהם חיים בו ושהם אינם מסוגלים לבטא. עולם שבו רגשות נותרים עמומים, ומתקשים לבוא לידי ביטוי במבנה חברתי שבו אנשים נהפכים לחפצים וערכים אמיתיים מאבדים מחשיבותם ברגע שהכל מסביב נהפך לסחיר. מבנה שמונע על ידי שיווק, תדמית, פרסום וכו', ושבו העונג של אחד בא על חשבון רבים אחרים לא נראים".

הסאטירה החריפה שמציג הסרט על תעשיית האופנה, שמוצגת בו כנבובה ונצלנית, אינה מתייחסת להנאה שבעיסוק באופנה. "אני אוהבת בגדים ונהנית להתלבש, אבל אני חושבת שהאובססיה של תעשיית האופנה בנוגע ליופי ולמראה חיצוני פוגמת בהנאה הראשונית מעיסוק בבגדים ובגוף. במובן הרחב יותר היא חמדנית והרסנית, ולא רק בגלל ההשפעה שיש לה על הציבור הרחב ששואף להיראות טוב יותר, אלא גם בגלל התנאים שבהם הבגדים מיוצרים ומשווקים".

הרעיון לסרט בשם "Rage" שבמרכזו פרשיית רצח של דוגמניות אופנה הופיע לראשונה בסרטה של פוטר משנת 1997 "Tango Lesson" בתסריט שכותבת הגיבורה הראשית (אותה מגלמת פוטר עצמה). בסרט, שצולם בשחור לבן, נשזרו סצינות מתוך התסריט, ואלה צולמו בצבע. הרעיון ליצור סרט שמורכב אך ורק מדמויות שונות שמתראיינות הבשיל בראשה בעשור האחרון עם הניסיון שצברה בשימוש באינטרנט. "הסרט מגולל גם את סיפורו של הבחור שעומד מאחורי המצלמה, שהוא אמנם הצעיר שבחבורה אך החזק ביותר בה, בגלל שהוא מבין היטב את עידן המידע החדש שיצר האינטרנט", היא אומרת.

באמצעים מועטים למדי מצליח הסרט לשרטט את התנהלותה העכשווית של תעשיית האופנה ולתת ביטוי לכמה מן הנושאים שמעסיקים אותה כיום. בדומה לסרטו של רוברט אלטמן מ-1994 "משהו ללבוש", שתיעד את הסגידה למעצבי האופנה ואת פלישתם של הידוענים לעולם האופנה, סרטה החדש של פוטר מציע תיאור אמין של יחסי הכוחות החדשים בין מנהלי בלוגי ותקשורת האופנה למושאי הסיקור שלהם.

את הראיונות צילמה פוטר על רקע מסך ירוק. תחילה תכננה לשתול במקומו בחדר העריכה תצלומים של בתי חרושת נטושים לייצור בגדים בארצות הברית, כדי לציין את סוף עידן הייצור המקומי. בסופו של דבר חשה כי המידע החזותי הוא מיותר, והחליטה להשתמש ברקעים אחידים בגוונים שונים.

אחת ההפתעות הטובות של הסרט היא הדוגמנית לילי קול שמגלמת את לטס ליף (עלה חסה), דוגמנית מבוהלת שחרדה מפני גל הרציחות של עמיתותיה. "אני חושבת שקשה מאוד להאמין למישהי שמגלמת דוגמנית, אלא אם כן היא נראית כמו אחת כזו", מסבירה פוטר את בחירתה בקול. "בפעם הראשונה שפגשתי אותה הבנתי שהיא מושלמת לתפקיד. מאחר שהיא חיה בתוך העולם הזה, היא הבינה היטב את התסריט". השם של דמותה בסרט, היא אומרת, קשור כמובן לסטריאוטיפים הקיימים על דוגמניות, ולמרבה הצער גם למציאות היום-יומית של נשים מכל העולם שמתמודדות עם הפרעות אכילה. "זו דרך קלילה להפנות את תשומת הלב לנושא".

ההחלטה ללהק גבר לתפקיד הדוגמנית המפתה, מינקס, הגיעה בשלב מאוחר יותר. "תחילה חשבתי שאשה תגלם את הדוגמנית שנתונה בעצמה במעין תחפושת של אשה אמריקאית המתחזה לרוסיה למען התדמית הנחשקת", היא אומרת. כשפגשה את לאו הבינה כי יהיה זה מעניין יותר ליצור תחפושת כפולה, של דוגמנית טרנסקסואלית, וכך לחשוף את המנגנון הנדרש להפקתו של יופי נשי זוהר ואת אופיה הפרפורמטיבי של הזהות הנשית בה בעת. "מאחר שאנחנו יודעים שזוהי פרסונה מומצאת ושישנו אדם נוסף שכלוא בתוכה, יכולתי לתת לה ממד טראגי נוסף", היא אומרת. לאו נראה לה כליהוק הטוב ביותר לתפקיד משום שהוא עצמו סבל בתחילת דרכו המקצועית מיחס מזלזל בגלל יופיו.

האתר הרשמי של הסרט