קצרים וכואבים היו מסעותי על העקבים. ייתכן שהכל התחיל בזה שלא הייתי מהבחורות שלימדו אותן כיצד ללכת, אותן עלמות חן שאמן החטיפה להן, לא תמיד לגמרי בחשאי, אגרוף באזור המותנית כדי שיזדקפו, הזכירה להן להכניס את הבטן ולהבליט את החזה והורתה להן להביט ישר לפנים ולא לרצפה, שעליה לא איבדו שום דבר. בשיעור הבא היא לימדה אותן איך לדדות על עקבים - חרטום קודם ואחר כך עקב והכי חשוב החיוך, גם כשכואב והציפורן חודרנית.

אותי, לעומת זאת, לימדו איך להתיישב במהירות שיא כשאני נכנסת לחדר כפופה בתנוחת השתחוות, הידיים שלובות כדי להסתיר את מה שנהוג להבליט, כאילו הוזמנתי לראיון אצל הנרי השמיני. זה נעשה כדי שלא אתחצף, כלומר כדי שלא אעצבן בגובהי מורים, מנהלי בית ספר ואחר כך גם מפקדים בצבא שמעל רובם היתמרתי בכמה סנטימטרים לפחות כבר בכיתה ח', עת התייצבתי על 178 הסנטימטרים הסופיים שלי. אין זה מפתיע לפיכך שבפעם הראשונה שבה העזתי לעלות על עקבים, הסתיים הניסיון שלי בהשתרעות על מעבר החציה שבדיזנגוף-גורדון, כמה מטרים מדלת החנות "מיקולינסקי", שבה רכשתי דקות קודם לכן מגפיים איטלקיים בצבע "דבש עמוק" ובעלי עקב של עשרה סנטימטרים תמימים.

שלושה שבועות של דידוי על שוק סדוקת עצם בגבס-קל גמלו אותי למשך כמה שנים טובות מהפנטזיה שהיה אחראי לה ידידי דויד, הומו טרום-קהילתי וסטודנט לתיאטרון ששאף להיות מעצב אופנה והחליט להתאמן עלי. הייתי בת 26, גרושה, החיים שלי נגמרו. "אם תלמדי ללכת על עקבים לפחות בגובה 10 סנטימטר", אמר לי דויד בעוד הוא מלביש אותי בז'קט סגול עצום-כתפיים ובחצאית עיפרון תואמת, "באופן טבעי ייפגשו העיניים שלך רק עם עיניים של גברים בגובה 1.88 מטר לפחות, שהם ממילא הגברים הכי שווים, ותפסיקי כבר להיות שלגיה והגמד" (זהו העונש


שגזרו האחים גרים על מי שחלמה להיות סינדרלה ומצאה את עצמה נועלת מידה 42). פחות משעה לאחר מכן, בחדר המיון באיכילוב, התעניין האורתופד התורן, דווקא גבוה יחסית, מדוע בחורה גבוהה כמוני צריכה בכלל עקבים שהרי ממילא, כך היגג ברוח אותם ימים שלפני חוק ההטרדה המינית, את הנעליים מורידים ראשונות ואת הרגליים זורקים הצדה.