70 אלף דולר - זה הסכום ששולם ב-2006 בעד משקפי הפרסול המפורסמים של סטיב מקווין, במכירה פומבית. בחודש הבא תשיק חברת האופטיקה הקלאסית את שלושת הדגמים האהובים עליו בהוצאה מחודשת, משופרת ומוגבלת. חברת רולקס קראה על שמו את שעון ה"אקספלורר" המפורסם שלה, וחברת טאג הוציאה שוב בשנות ה-90 את השעון שענד באחד מסרטיו. מודעות פרסומת שבהן הוא מופיע מתפרסמות כמעט כל עונה במגזינים הנחשבים, הוא משמש מודל השראה לקולקציות שלמות, ממייקל קורס ועד לגוצ'י, נכלל באופן קבוע ברשימת המתלבשים הטובים בכל הזמנים, מופיע כמעט בכל ספר שעוסק בהיסטוריה של אופנת גברים ולאחרונה הכריז עליו המגזין "פורבס" כאחד מעשרת המפורסמים המתים שמכניסים הכי הרבה כסף.
מדוע דמותו של סטיב מקווין והסטייל שלו רלוונטיים גם כיום? הסיבה היא כנראה שילוב של חיים על הקצה ואלגנטיות טבעית, גבריות קלאסית ורגישות אופנתית, ילדותיות שובבית ובגרות מחוספסת. האיש שכונה "מלך הקול" הוא אולי הגבר היחיד בעולם שהצליח להיראות טוב גם בחליפות שנתפרו לפי מידה וגם בסרבלים של נהגי מרוצים, בחליפות שלושה חלקים כמו בג'ינס וחולצת טי. יותר מהכל, הוא תמיד נראה כמי שיש לו טעם ודעה ושמר על מראה אגבי, טבעי ונונשלנטי, שאף פעם לא יוצא מהאופנה.
"זה לא היה רק מה שהוא לבש", אמר עליו היסטוריון האופנה רוברט בריאן ל"וול סטריט ג'ורנל", "אלא גם איך הוא לבש; בטבעיות ובביטחון". לכן, יותר מכפי שמקווין דיגמן היטב לבוש אלגנטי ומהודר (למשל החליפה המשובצת, החולצה התכולה והעניבה בכחול רויאל שכיכבו בסרט "השוד המושלם") - הוא המציא מחדש את המלתחה המודרנית של הגבר האמריקאי: במשרד ובשעות הפנאי, בקוקטייל על יאכטה ובמועדון הכושר והאיגרוף, במרדפים עמוסי אקשן בסרטים שכיכב בהם ובבגדי בית נינוחים לצד אשתו ניל אדמס. מקווין פיצח את הנוסחה המושלמת כיצד להיראות טבעי וסקסי בכל תלבושת שלבש. והוא הציג מודל מורכב ומרתק של גבריות בעידן שטישטש את ההבחנות הקלאסיות של קודי הלבוש המחמירים שהיו נהוגים עד אז.
מקווין ב"השוד המושלם", 1968 מקווין, 1975 (תצלומים: רקס)
כדי להבין את הקסם המקוויני, צריך להביט במאות התמונות שבהן נפרשת המלתחה שלו: משקפי שמש של פרסול או של ריי-באן; מכנסי הג'ינס של ליווייס בגזרה ישרה (רצוי משופשפים מעט) או מכנסי הצ'ינוס הפשוטים והאיכותיים שהיו סמל לעמידות ולגבריות אלגנטית לא מתאמצת; סוודרים עם מפתח צווארון וי או קרדיגנים בצווארון של; חולצות פולו; מעילי הרינגטון (מעילים קצרים ופשוטים, רצוי מחברה כמו בראקוטה, שממשיכה להוציא אותו מעיל כמו של מקווין עונה אחרי עונה), מעיל בומבר ומעיל אופנוענים קלאסי מעור; סרבלים של נהגי מרוצים; חולצות טי פשוטות מכותנה איכותית; סווטשירטים אפורים (שנהיו איקוניים אחרי שמקווין לבש אותם); נעלי דזרט ועוד ועוד ג'ינס (לפעמים גם במראה שכולו ג'ינס - מכנסיים, חולצה וז'קט).
חלק מהקסם גם נובע מכך שהבגדים של מקווין תמיד שימשו אותו - ולא להיפך. כנהג מרוצים מקצועי ורוכב אופנועים חובב הוא נראה לפעמים מטונף. הג'ינס המשופשפים, חולצת הטי המיוזעת או החולצה המוכתמת - כל אלה רק מקרבים את האימאג' שלו לגבר העכשווי. הם יוצרים אותנטיות אופנתית שרחוקה מהפקות אופנה אלגנטיות וקרירות וקרובה לחיים האמיתיים, גם אם הם של כוכב קולנוע חובב הרפתקאות.
המיתוס של מקווין ממשיך לפרוח מכיוון שהוא סימל את הגיבור והאנטי-גיבור האמריקאי. האיש שאמר "אני חי בשביל עצמי ולא דופק חשבון לאף אחד" ניסח באופן מושלם את דמותו של הגבר המודרני: בבחירת הבגדים שלו, בברירת החומרים והמותגים שעטה ובאגביות ובטבעיות שאיפיינו את כל אלה. קשה לחשוב על שחקן אמריקאי אחר שיכול להחליף את מקווין בפנתיאון הגברים הקוליים של כל הזמנים. אפילו ג'ורג' קלוני, שלפעמים משווים אותו אליו, יכול עדיין ללמוד ממנו משהו.
