דבר לא יוכל לדכא את רוחו הנמרצת של ז'אן פול גוטייה. לא הכלכלה המקרטעת, לא שמי העופרת והרוחות העזות שנשבו בערב שבו הציג את קולקציית סתיו-חורף 2010-2011 בפאריס בתחילת החודש, וגם לא עדת המפגינים הקולניים מטעם ארגון PETA למען זכויות בעלי חיים, שעמדו מחוץ לבית האופנה שלו ברחוב סן מרטן באותו ערב ומחו על השימוש שעושה המעצב בפרוות. בתום תצוגת החורף המוצלחת שהעלה, גוטייה שרוי במצב רוח טוב כהרגלו. הוא שולח חיוכים חמים לכל עבר ומרבה להחוות בידיו תוך כדי שיחה בקול רם במיוחד עם מכרים ותיקים ואנשי תקשורת סקרנים.

כמי שנודע כילד הרע של האופנה העילית הצרפתית בשנות ה-90 וכמעצב האקסטרווגנטי ביותר של דורו, גוטייה רגיל למשוך אליו אש. התצוגות הקרקסיות שהעלה בפאריס בתחילת דרכו בשנות ה-80 מילאו את כל המגזינים, העיתונים ומסכי הטלוויזיה; החצאיות שעיצב אז לגברים עוררו הדים והושוו לזעזוע האיום שפקד את העולם כשנשים החלו ללבוש מכנסיים; פרובוקציה דומה חוללה עשור לאחר מכן שמלת גביעי השדיים המפורסמת שיצר למדונה בסיבוב ההופעות שלה "אמביציה בלונדינית", שהיתה ראשונת פריטי ההלבשה התחתונה ללבישה-בחוץ-ולא-בפנים, והביאה לו תהילה חובקת עולם (בזמנו אמר על החזייה האגרסיבית כי היא יוצרת "שדיים שבדרך מסוימת עשויים להרוג"); וכמובן, כל שאר הקולקציות הנועזות שיצר, שחשפו את שאיפתו של המעצב לנפץ כל טאבו אפשרי.

"המטרה אף פעם לא היתה לשבור את החוקים או לשחוט פרות קדושות", הוא אומר כעת בראיון שנערך עמו בבית האופנה הפאריסאי שלו. "כשיצרתי חצאיות לגברים זה לא נעשה כדי לעורר פרובוקציה או לזעזע את הציבור, אלא מאחר שחשתי שגברים עוברים תהליך של שינוי שמאפשר להם להציג ללא בושה צדדים נשיים שלהם". לבוש בחולצה ובמכנסי ג'ינס שחורים סולידיים, הטון המפוכח שלו נשמע אמין. לדבריו, היה לו ברור שהצעד הנועז עלול לעורר תגובות חריפות, אך לא זו היתה המוטיבציה הראשונית אלא "החיפוש המתמשך שלי אחר יופי".

מתוך קולקציית סתיו-חורף 2011-2010 של גוטייה. חזון אוניברסלי עשיר ומלהיב

לעדותו, כלל זה תקף גם לגבי קולקציית החסידים שעיצב בשנות ה-90, שנחשבת עד היום לשערורייתית ביותר שעיצב. בסתיו 1993 חולל גוטייה מהומה תקשורתית נרחבת כששלח אל המסלול דוגמנים לבושים במעילים שחורים ארוכים ולראשם מגבעות שחורות שמבעדן השתלשלו ציצות שיער ארוכות, במראה כולל שהסגיר דמיון רב ללבוש המסורתי של יהודים אורתודוקסים. את הקולקציה עיצב לאחר מפגש עם יהודים חרדים ברחובות ניו יורק. "כל כך נדהמתי מהיופי שלהם. פתאום היתה לי תחושה חזקה שהקולקציה שלי צריכה להיות בדיוק כמו זה", הוא אומר. במקביל, צפה בסרט "Bread and Chocolate" על בחור איטלקי שמהגר לשווייץ ורוצה להיטמע לחלוטין בקרב המקומיים אך אינו מצליח. "מה שהרגשתי אחרי הסרט היה הוא שלא משנה כמה תנסה לשנות את עצמך ולהעמיד פנים שאתה מישהו אחר, אף פעם לא תרגיש בנוח. לכן לראות את החסידים הללו עם התלבושות שלהם גרם לי להבין כמה חזק אתה יכול להיות מבלי לברוח בכלל ממי שאתה. זה יפה להיות מי שאתה".

הצהרה זו, כנה ככל שתהיה, לא שיכנעה בזמנו מבקרים רבים, שראו בקולקציה שעשוע נוסף של המעצב החתרן והדקדנטי. "אפילו אני, כשהצגתי את הקולקציה הזו, חששתי מעט שאנשים עלולים לתפוס את זה כבדיחה שאופיינית לחוש ההומור שלי", הוא אומר בפרץ של גילוי לב. "אבל זו ממש לא היתה הכוונה. זה היה יופי שעורר אצלי המון השראה, וזה מה שרציתי להציג בקולקציה".

מסביב לעולם ב-80 מראות

בדצמבר אשתקד הוא שימש כשופט בתחרות מיס צרפת 2010 שנערכה בפאריס (את מיס צרפת היוצאת הוא ליהק לאחר מכן בתצוגת התפירה העילית שהעלה בינואר האחרון). אולם מי שחיפש את דמותו הססגונית והאקסצנטרית של המעצב קל הדעת, חובב הפרובוקציות, שהנחה בשנות ה-90 את אחת מתוכניות הלילה המצחיקות ביותר בטלוויזיה בצרפת, "Eurotrash", לצד אנטואן דה-קון, התקשה למצוא אותה בהופעה הטלוויזיונית ההיא.

כיום, הרחק מעינה הבוחנת של התקשורת, הוא עדיין אחד המעצבים הפוריים ביותר. מאז שהתמנה ב-2003 למעצב הראשי של מותג היוקרה הצרפתי הרמס, הוא מעורב בעיצובן של ארבע קולקציות בכל עונה - שלוש מתוכן עבור המותג הנושא את שמו (קולקציית תפירה עילית לנשים ושתי קולקציות של ביגוד מוכן ללבישה לנשים ולגברים) ואחת נוספת עבור הרמס. בין לבין הוא מוצא זמן לעצב תלבושות לבמה (בין השאר לכוכבת הפופ קיילי מינוג בסיבוב ההופעות שלה ב-2008 או למופע המחול "שלגיה" מאת הכוריאוגרף אנז'לן פרלז'וקאז' שהועלה באותה שנה), ליצור קולקציה במהדורה מוגבלת לרשת ההלבשה האמריקאית טארגט, שהושקה בראשית החודש ונחטפה במהירות מן המדפים, ולשתף פעולה עם מותג ההנעלה הברזילאי מליסה ביצירת סנדלי עקבים גבוהים מגומי.

ואם כל זה לא מספיק, בתצוגת החורף שהציג כהרגלו באולם הנשפים של בניין המטה שלו בעיר (בעבר היה הבניין רכושה של חברת ביטוח ששמה "עתיד הפרולטריון". גוטייה, מייצגו המובהק של עולם המותרות, קנה את המבנה מתוך קריצה אופיינית ועבר אליו ב-2004). הוא יצא אל מסע מסביב לעולם ב-80 מראות, שעבר בין השאר בטורקיה, מרוקו, טיבט ופרו, והגיע עד למחוזות נידחים כגון קירגיסטאן ולקבוצות אתניות שמקורן בסין או בטנזניה.

                              ז'אן פול גוטייה. עדיין מתלהב כמו ילד

על המסלול, קשה היה לעקוב אחר שפע האזכורים התרבותיים והאתניים שהוצגו על גופן של הדוגמניות. דוגמה אחת מייצגת היתה הופעתה של קוקו רושה, הדוגמנית החביבה עליו. עם טורבן אפריקאי לראשה, היא לבשה מעיל מלחים מבוטן באריג משי כסוף מעוטר פרחים עדינים בסגנון יפאני שתאם את חצאיתה ההדוקה, גרבונים בגוון ירוק ניאון בצירוף מגפי בוקרים באדום עז. דוגמנית נוספת ענדה מחרוזת של טבעות מתכת חובקות צוואר בנוסח שבט המסאי שביצבצה מבעד לז'קט אופנוענים שחור מעור, חצאית מקסיקאית ססגונית מעל מכנסי הרמון משובצים בשחור ולבן, גרבונים צהובים וסנדלי פלטפורמה ירוקים. תכשיטים מונגוליים אקזוטיים רשרשו, צמידי פעמונים רג'סטאניים שנכרכו סביב קרסולי הדוגמניות הצטלצלו, וכובעי פגודה נצנצו בחרוזים ופאייטים, כשברקע ניגנה על הבמה להקה של נגני כינור, בללייקה, תופים אפריקאיים, חליל אף וחצוצרה טורקית. ובכל זאת, מה שאיחד את הערבוביה הצבעונית הזו - שבתוכה השתלבו גם אימוניות אפרפרות, חלקן עטורות רקמות פולקלוריסטיות, לצד פריטי מפתח של המעצב כגון חולצות מלחים מפוספסות, חזיות חרוטים מובנות או מחוכים מחטבים - היתה מלתחה עכשווית של בגדים נוחים. כשהמעצב הצליח לגרום לחצאית צוענית שנלבשה מתחת למעיל טרנץ' להיראות אלגנטית ומסוגגנת, היתה זו עדות לאיזון העדין שיצר בתלבושות המורכבות.

"העולם שלנו הוא רב-תרבותי ורב-אתני, ורציתי לערבב את הכל יחד עם המסורת האירופאית שלנו", הוא אומר. "אני חושב שהעירוב הוא שמוציא את היופי החוצה, כמו שאנשים שהם בני תערובת של תרבויות שונות הם בדרך כלל היפים ביותר". את ההשראות לקולקציה ליקט בטיוליו הרבים ברחבי עולם, שבהם זיהה סוגי יופי שונים בתווי הפנים, בלבוש ובאדריכלות האופייניים למקומות שבהם ביקר. "מה שניסיתי לעשות הוא לערבב בין כמה דברים יחד, אבל מבלי לאבד את המאפיינים, השורשים והמסורת של התרבויות השונות, שאותם רציתי לשמר. זה לא כמו האמריקניזציה ששוטפת את התרבות המערבית ומאחדת אותה בשפה אחת ומראה אחיד".

בלי סטריאוטיפים

לזכותו ייאמר כי בעידן של אופנה גלובלית מאחדת, החזון האוניברסלי שהציג היה עשיר, שופע דמיון ומלהיב. התצוגה הצוהלת ניסחה מראות רעננים שהתעלו על סך המרכיבים החזותיים שלהם מבלי לגלוש לסטריאוטיפים תרבותיים. ההזמנה היתה הרמז הראשון לכור ההיתוך הגלובלי בתצוגה. היא הציגה מפה צבעונית ומבולבלת של העולם, שבה מקסיקו ממוקמת ליד טוגו, מרוקו חולקת גבול משותף עם הודו, ורוסיה ויוון הן שכנות. הפעם, לצד העיסוק הברור והמתמשך של גוטייה בשאלות של זהות אתנית, בלט בתצוגה גם שימוש מחוצף בעקרון ה"ערבב ולבש" - ממאפייניה הבולטים של האופנה העכשווית שמבטל כל היררכיה או הפרדה קטגורית בין פריטי הלבוש במלתחה - שבאמצעותו יצר המעצב מראות מהפנטים שהורכבו מפריטים מכל קצוות תבל.

הדוגמנית סאשה פיברובה, שפתחה וחתמה את התצוגה, יצאה בסופה אל המסלול כשלראשה טורבן זהוב, לבושה בבגד גוף שחור מעוטר ברקמות ותכשיטי כסף, גרבונים אדומים ונועלת סנדלים כסופים עם חרטום מחודד שהסתלסל מעלה. כשעל גבה תיק טיולים גדול עשוי עור ופרווה, ובידה פומית שנהב ארוכה ובה סיגריה בוערת, היא נראתה כבת דמותו של פיליאס פוג, גיבור ספרו המפורסם של ז'ול ורן, או של הזחל המעשן מהספר "אליס בארץ הפלאות". גוטייה, שעלה למסלול מייד אחריה, נטל ממנה את תרמיל הנדודים ודילג בעליצות לאורך המסלול, מוכיח כי גם בגיל 58, למרות השיבה שזרקה בשיערו הבלונדיני-מחומצן, יכולתו להתלהב נותרה ילדותית כשהיתה.

"אני אוהב את מה שנחשב ללא תקין מבחינה פוליטית", הסביר בתום התצוגה את המחווה של פיברובה, הנערה המתוחכמת שמעשנת בשאננות אצילית שעה שהיא מטיילת בעולם, כלשונו. "אני חושב שזה שערורייתי מה שנעשה לפוסטרים של קוקו שאנל וז'אק טאטי (אשתקד, נאסרו להפצה בפאריס כרזת הסרט "קוקו לפני שאנל" שבה הוצגה השחקנית אודרי טוטו, שמגלמת את דמותה של שאנל, מחזיקה סיגריה בוערת בידה. באופן דומה, הוסבה מקטרתו המפורסמת של ז'אק טאטי לשבשבת צהובה בפוסטר שקידם תערוכה שנערכה לבמאי הצרפתי בסינמטק). סיגריה היא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם ומהתרבות שלנו. זה כמו להוריד לצ'ארלי צ'פלין את השפם".