למה באת לראיין אותי?", שואלת ניראל קאראנתינג'י ומנקבת אותי במבט חשדני. "למה דווקא אותי מכל הבנות?", היא שואלת פעם שנייה, מתעלמת ממבטיהם של יושבי הלובי במלון החיפאי. האמת, קשה להתעלם מהבחורה הארוזה במגפי שפיץ ובמכנסי סקיני, בחולצת פייטים כחולה וחגורת מותן אדומה ובתוספות שיער קופצניות. "אבל למה עכשיו?", היא שואלת פעם שלישית, מחפשת את המלכודת.

אבל את המלכודת, כך מתברר מהר מאוד, היא הניחה בעצמה לעצמה. והיא יודעת את זה. לגמרי. "אני הלכתי נגד כולם בתוכנית", אומרת הזוכה בעונה השנייה של תוכנית הריאליטי "הדוגמניות", "ועכשיו אני משלמת את המחיר. היום אני חושבת מאה אלף פעם לפני שאני יוצאת מהבית. אצלנו במגזר אוהבים להטיף ומחכים רק שלמישהו יקרה משהו בשביל לדבר עליו. אם אני כבר יוצאת מהבית אז אני שומעת שאומרים 'מה יצא לדפוקה הזאת?'. אני הבחורה הערבייה שיצאה מהמנטליות והפכה את העולם".

ולא צפית שזה מה שיקרה?
"כשהופעתי בטלוויזיה זה היה סבבה, אבל עכשיו כשהם רואים שאני לא עושה כלום ואפילו לא עובדת בעבודה רגילה, הם מתחילים להתהפך עלי ולהגיד 'אמרנו לך שלא יצא לך מזה כלום, למה הלכת?'. כל היום זה הטפות של 'למה את לא הולכת לאודישנים?', ואם אני כבר הולכת אז אומרים לי, 'למה את משלמת מהכיס שלך?'".

 "עכשיו אני משלמת את המחיר". ניראל קארנתינג'י. צילום: דור גרבש

"לא עשיתי תצוגות בקניון? עשיתי"
אז היא קמה באחת בצהריים, פותחת טלוויזיה, שומעת מוזיקה שחורה ב-MTV, גולשת באינטרנט וחיה משברי החלומות. "אני לא עובדת בדוגמנות וגם לא בעבודה רגילה כי אני משאירה זמן פנוי לאודישנים ועבודות שלא מגיעות. במשפחה שלי אומרים לי: 'רק בשביל התקשורת קוראים לך, אבל עבודה אף אחד לא נותן לך'.

"אני כבר לא יכולה לחיות בבית, כי יש כמעט כל יום מתחים על זה שאני יוצאת, מבלה ושותה. המשפחה שלי יותר ויותר דתית ואני עושה דברים שאסורים. אני חיה בתוך בלבול גדול בראש, והם לא מבינים שאני רוצה לברוח מהמחשבות של עצמי. הם לא מבינים שהייתי בעולם אחר, שהייתי בטלוויזיה ובתל אביב".

ומה יצא לה מאותו עולם אחר? בערך כלום. "לקחו אותי", היא מאשימה, "השתמשו בזה שאני ערבייה בשביל הרעש, למרות שלא באתי לייצג אף אחד, וזרקו אותי. מקסימום נותנים לי עבודות של 50 דולר. ולא עשיתי תצוגות בקניון? עשיתי. אני מבינה שזה לאט לאט, אבל לא ייתנו לי בחיים קמפיין גדול. בחיים".

למה?
"אולי אני נשמעת ממורמרת אבל אני פשוט מציאותית. גם הסוכנות שלי הודו ואמרו לי שבגלל המוצא שלי אני מתקשה לעשות אודישנים. גם רנא ראסלן עברה את זה אבל טסה לחו"ל ישר אחרי שקלטו שהיא לא עובדת פה, וגם היא חושבת כמוני. בסוכנות שלי כבר שנה מבטיחים לי טיסות לחו"ל, להראות אותי לסוכנים, אבל כלום לא קורה".

לדבריה, חוזה הדוגמנות שעליו חתמה במסגרת התוכנית משאיר אותה כבולה לסוכנות יולי, הספונסרים של "הדוגמניות", למשך שלוש שנים ללא יכולת מיקוח. "גם כן פרס", היא מגחכת. "הרי הייתי יכולה ללכת לכל סוכנות שאני רוצה ולקבל כזה חוזה.

"אפשר לחשוב שזה חוזה עם כסף כמו כדורגלן. חתמנו על זה במשרדים של ההפקה בלי להתייעץ עם אף אחד. אמרו לנו 'מי שרוצה להשתתף בתוכנית, שתחתום עכשיו'. זהו. מאז שזכיתי לא עשיתי כלום חוץ מכמה עבודות קטנות וזהו. עושים לי טובה ושולחים אותי לאודישן פעם בחודשיים-שלושה".

וביקשת להשתחרר מהחוזה?
"אלפי פעמים. אמרתי להם שהם עושים לי עוול. כבר הזדקנתי מההבטחות. חודש שלם הסוכנת לא מתקשרת פעם אחת. מושכים אותי בזמן כי רוצים שאני אסתום את הפה לפני שעולה העונה השלישית של 'הדוגמניות', שאני לא אעשה להם בעיה. העיקר שהתקשרו אלי מהתוכנית וביקשו שאבוא להשתתף בפרק בעונה השלישית. למה? לא עשיתם עלי מספיק רייטינג?".

הם יודעים שאת מתראיינת?
"לא".

זה יכול להרגיז אותם.
"הלוואי. שיעיפו אותי. מה יש לי להפסיד? עוד חודש, אם לא יתקדם משהו, אני אלך לעורך דין. זה לא נעים לשמוע את זה אבל זאת עובדה: בגלל שאני ערבייה לא ייתנו לי בחיים לעשות משהו גדול. אני רואה תגובות באינטרנט שאני מתבכיינת, אבל למה אתם לא מודים באמת? למה אתם לא מודים שהמצב הפוליטי והבטחוני משפיע על כולנו? אני מרגישה שאני קורבן. שהחיים נדפקו לי בגלל 'הדוגמניות'. הייתי מתה שהגלגל יחזור אחורה ולהיות אלמונית. רק כאב מיותר זה נתן לי".

משחק מכור
נג'יה קאראנתינג'י, כך שמה בתעודת הלידה ("ההורים שלי דפקו לי שם מיושן, אז בגיל 18 נכנסתי לסטימצקי, הסתכלתי בספר השמות, בחרתי שם תוך חמש דקות והלכתי למשרד הפנים"), נולדה בשכונת השוק בחיפה, בין הדר לעיר התחתית, שכונה מעורבת של ערבים ויהודים, בעיקר עולים חדשים.

בגיל שש, כשיצאה לראשונה מהשכונה, התחילה להתעורר אצלה שאלת הזהות. "פה ושם שמעתי שאומרים לי 'ערבייה' אבל בתכל'ס כשאתה ילד קטן זה לא מעסיק אותך, אתה מקסימום נעלב והולך הביתה לאבא ואמא ומרגיש מוגן. למרות שגם בבית היה קשה, קושי כלכלי, כי אנחנו חמישה ילדים ורק אבא שלי עובד".

בתיכון , היא מספרת, היתה תלמידה מצטיינת. היא למדה פיזיקה ומדעי המחשב "אבל לא עניין אותי להסתובב עם כל ההארי פוטרים שלמדו בכיתה שלי, אז הסתובבתי עם הכיתה הפחות טובה ועשו עלי חרם בכיתה שלי.

"אולי בגלל זה בגיל 15 כבר היה לי חבר שהיה מבוגר ממני בשבע שנים. בכלל, העדפתי להסתובב עם בנים, כי הם לא קינאו בי כמו הבנות. וזה נהיה עוד יותר בלגן כי ישר חשבו שכל גבר שאני מדברת איתו הוא חבר שלי או שקרה משהו איתו למרות שלא קרה כלום. ככה זה אצלנו: הבנות עושות את הכל בשושו, משחקות אותה. עלי ריכלו בלי סוף, המציאו עלי שמות, אמרו שאני שרמוטה וממש לא הייתי ככה".

בגיל 18 ראתה מודעה בעיתון ערבי על תחרות היופי של המגזר הערבי, נרשמה, השתתפה ולא זכתה בכלום. "זה היה מכור", היא מסבירה, "ידעו חודש מראש מי יזכה. אני יודעת את זה בוודאות מספר שעבד שם. אבל בראש שלי אמרתי: 'אתם יודעים מה? אני אעשה משהו גדול יותר ואתם תאכלו את עצמכם'".

הדבר הגדול הגיע בדמות "הדוגמניות". אחרי שראתה פרק בעונה הראשונה, התקשרה אל ההפקה. "הלכתי לאודישנים והתקבלתי. לפני התוכנית פנטזתי מה יהיה לי בתל אביב, מה אני אעשה שם. לפני זה הייתי כולה פעמיים-שלוש בתל אביב. כשהגעתי לאודישנים הסתובבתי כאילו הגעתי לחוץ לארץ".

 "אמרו שאני שרמוטה". צילום: דור גרבש

"עשו ממני משהו שאני לא"
ואז עלתה התוכנית ואיתה הבעיות. הסיפורים מהבית בחיפה טפטפו לעיתונים ("אני באה משכונה שכל הזמן יש שם משטרות. יום אחד אח שלי הקטן עמד בשכונה, פתאום באה ניידת ולקחה אותו. האשימו אותו שהוא גנב תיק והתחילו לקלל את אבא שלי ואותי שהגנו עליו" ), גם הסיפורים מאחורי הקלעים התחילו לדלוף. הטייפ קאסט שלה התגבש מהר: הבחורה הפראית, התוקפנית, מחליפה מהלומות מילוליות עם המתמודדות האחרות.

אבל ניראל טוענת שהכל, או לפחות הרוב, היה מניפולציה של המפיקים. "עשו ממני בטלוויזיה משהו שאני לא באמת. הייתי יושבת בבית, רואה את זה וצורחת שזה לא נכון. היתה למשל פעם שהיתה צריכה להגיע שקית עם הנעליים שלי, אבל הנהג לא הגיע. שאלתי את האחראית איפה הנעליים כי הרצפה היתה קרה. היא אמרה לי 'שימי מה שבא לך ולא יצלמו לך את הרגליים'. יצא שלבשתי שמלה ונעלי ספורט ואני רואה את הצלם מצלם למטה. אתה מבין איזה קטע עשו לי? רצו להראות איזה גרוע ערביות מתלבשות".

אבל באמת יצאת די אגרסיבית בתוכנית.
"אני מודה שהגבתי שם מהר, אבל בסך הכל הגנתי על עצמי. אם לא הייתי שומרת על עצמי אף אחד לא היה שומר עלי. הבנות כל הזמן רצו להעיף אותי וזה לא רק בגלל איך שהגבתי, זה בעיקר בגלל שאני ערבייה. חוץ מזה, משחקים שם הרבה בעריכות: אמרתי מילה על מישהי ושמו את זה על מישהי אחרת. הכל ערוך". היא כמעט צועקת והראשים שוב מסתובבים לעברה.

אפילו עכשיו את מדברת בקול רם מאוד.
"אני לא כזאת בדרך כלל. יש בי צדדים עדינים. אבל אם יש דבר שממש מציק לי, אני מגיבה".

 חוגגת, עם רנא ראסלן. צילום: עודד קרני

במסיבות של הרני רהבים
אחרי הזכייה עברה לגור עם חברות יהודיות בתל אביב. "ביליתי גם עם רנא ראסלן ואסי עזר. יצאנו למסיבות של כל מיני רני רהבים והיינו במועדונים. היה נחמד בהתחלה, אבל אז התחילו החיים האמיתיים".

כלומר?
"הצטלמתי לגרשון ברם, לאמארו, למדינה מילאנו, עשיתי כמה תצוגות בקניונים ועבודות יחסי ציבור דרך התוכנית לגו-אנדר, שגם שם עשו עניין מזה שאני ערבייה. תקלוט: באמצע הצילומים, אני עם גופייה ותחתונים, והיח"צנית דוחפת לי שרשרת עם מגן דוד. מה זה קשור? אמרו לי על הסט שזה באופנה, אז אמרתי שגם הצלב באופנה והורדתי את זה. ובדיוק צוות של גיא פינס הגיעו וראו את כל הבלגן. כמובן שהמצלמה שלהם תפסה אותי".

אחר כך הציעו לה תפקיד בסרט של יונתן סגל. "בהתחלה התלהבתי ואז גיליתי שמדובר בתפקיד של ערבייה. תפקיד מאוד מאוד בעייתי ומסוכן. אתה מבין, עוד פעם רוצים לעשות ממני סמל פוליטי?".

והיו עוד עניינים. בחודשים הראשונים, היא מספרת, באו אליה בסוכנות עם הדרישה המוכרת. "הם אמרו לי 'בשביל עבודה את חייבת לרזות'. קרעתי את עצמי. עברו עלי ימים שלא אכלתי בכלל, רק קפה וסיגריות. כל יום הייתי רצה בלילה ובחדר כושר. הורדתי עשרה קילו תוך חודש, והגעתי למשקל של 53 קילו. ואז אני מתקשרת לסוכנות ואומרת, הנה רזיתי, מה הלאה? ולא קורה כלום". אז היא המשיכה במקצה השיפורים ועברה ניתוח הגדלת חזה ("הציעו לי לעשות את זה בחינם והסכמתי"), אבל הפריצה הגדולה לא הגיעה.

ניראל המאוכזבת הלכה ושקעה. "הייתי יוצאת לרחוב ומרגישה כמו אפס. רציתי לברוח מהמציאות שלי וברחתי לשתייה. אבל שמרתי הכל בפנים. יום אחד הייתי אצל סבתא שלי ופתאום לא הצלחתי לנשום, ונכנסתי לפאניקה. לקחו אותי לבית חולים, הייתי מאושפזת שם לילה שלם ועשו לי כל מיני בדיקות. הרופא אמר לי שהיה לי התקף חרדה. הוא הסביר לי שהמחשבות שלי משפיעות לי על הלב כי אני שומרת הכל בפנים. הרופא הציע לי ללכת לפסיכולוג, הלכתי פעם אחת ולא חזרתי".

למה?
"זה האגו שלי שהורס לי את הכול. זה שאני לא רוצה להגיד לאף אחד זר דברים עלי. התאכזבתי מאנשים. כל החברים התל אביבים שלי נעלמו ברגע שהתחיל המשבר שלי. פעם בייאוש ארזתי במזוודה את כל הבגדים שלי והחלטתי ללכת מפה. אמא שלי אמרה לי 'לאן תלכי, מאמי?', התיישבתי על המזוודה והתחלתי לבכות", היא אומרת ופורצת בצחוק.

אז למה את צוחקת?
"כי אני כבר לא יכולה לבכות יותר".

אז עכשיו היא לגמרי לבד. בלי חברות, ערביות או יהודיות. בלי חבר. "דווקא הייתי בהרבה דייטים השנה, אבל רובם חופרים לי בראש עם שאלות של 'מה קיבלת מהתוכנית' ואין לי כוח לזה. אני רוצה להתקדם עם ההזדמנות שקיבלתי, לא מעניין אותי עכשיו להיות נשואה ועם ילדים כמו בנות שלמדו איתי".

לפני שבוע, כשהבינה ששום אודישנים לא יבואו, היא התחילה לעבוד בחנות בגדים. אופס, היא כבר לא שם. "שיגעו אותי אנשים", היא מסבירה. מישהי נכנסה ואמרה 'את, אחרי כל מה שהיה איתך, זה מה שאת עושה?'. צחקתי לה בפנים ואמרתי,'זה מה יש, בגלל שאתם מדינה גזענית'".

את מוכרחה לסחוב לכל מקום את כל הסכסוך היהודי-ערבי?
"לא יכולתי לסתום את הפה. אנשים כל היום חופרים לי בראש".

את מבינה איפה טעית?
"אולי שאמרתי הכל".

אבל את עדיין אומרת הכל. את לא לומדת?
"אני לומדת", היא שותקת לרגע. "בראיון הבא אני אשתוק".

 לא יכולה לבכות יותר. צילום: דור מלכה

מפויסת מתמיד?
יום למחרת הראיון הגיעה אל ניראל שיחת טלפון מפתיעה. נציגת סוכנות יולי שמחה להודיע לה שסוף סוף נרכש עבורה כרטיס טיסה למשימת דוגמנות בטורקיה. כמה ימים אחר כך, לאחר ש"סופשבוע" פנה לאבשה אגסי, מנכ"ל יולי, לקבלת תגובה על טענותיה של ניראל, הודיעה לה מזכירת הסוכנות שהיא משוחררת מהחוזה. הסיבה, כפי שדלפה לאתרי אינטרנט: "התנהלות לא מקצועית בצורה קיצונית ובעיות משמעת וגישה חריפות".

"ניראל הצליחה לייצר לעצמה שם רע בתעשייה מיד לאחר סיום התוכנית", מפרט אגסי בתגובה ל"סופשבוע". "על פי דעתי הלא מלומדת, אישיותה מעט בעייתית במיוחד בהקשר של התעשייה המקומית. היא חסרת סבלנות, מאשימה את כל העולם חוץ מאת עצמה ויש פער גדול בין הציפיות שלה לבין מה שקורה בשטח, מה שגורם לה לעתים להתנהג בצורה לא נאותה: לצאת נגד הלקוחות, נגד סוכניה, נגד ערוץ 10, במקום להגיע לפתרון.

"הראיון אצלכם חיזק אצלנו את התחושה שעלינו לשחרר אותה ממחויבותה החוזית אלינו. התייעצנו עם JCS, מפיקת 'הדוגמניות', וביטלנו את ההסכם. לגבי ההבטחות שהיא אומרת שנתנו לה, אחד הדברים הראשונים שאני אומר לכל מיוצג בסוכנות הוא שבעולם הזה אי אפשר להבטיח כלום, בגלל יותר מדי משתנים בלתי תלויים.

"כן אמרנו לה שהיא צריכה לנסות את השוק הבינלאומי. לצורך כך הפגשנו אותה עם סוכנים בינלאומיים ממספר שווקים. לצערנו ההתעניינות היתה דלה, אם בגלל שבתקופה מסוימת היא העלתה במשקלה, אם בגלל שהסוכנים שפגשו אותה טענו שיש לה אטיטיוד, ואם בגלל שסוכנים טענו שהיא לא מתאימה להם. אני לא חושב שיש קשר בין זה לבין העובדה שהיא ערבייה".

"אני מאוד מאושרת ששוחררתי מהחוזה ומרגישה הקלה גדולה", מסכמת קאראנתינג'י, "אבל מאוד חבל שעכשיו הם משחקים בתקשורת שהם אלו שזרקו אותי. הם מנצלים את ההתנהגות שלי בעבר כדי לצאת לא אשמים. יש מספיק אנשים שעבדו איתי ויכולים לספר שאני בסדר בצילומים ושאני יוצאת בתמונות מצוין. אני מרגישה שאני את הלקחים שלי הפקתי: למדתי המון בשנה האחרונה גם על חוזים בתעשייה וגם על ההתנהגות שלי. אני מאוד אופטימית לגבי העתיד".

 צילום: אלון שפרנסקי