חיוכה הקורן של היפהפייה הניבטת מאלבומה של מתנה בן-יוסף, הממוסגר בברדס גדילים תימני זהוב, מעיד יותר מאלף מילים כי לא כל התל אביביות המתינו להכרזתה, בשנות ה-20, של עורכת הווג עדנה וולמן צ'ייס, כי "הצגת המצח היא שערורייה" וכי "השיק מתחיל בקו הגבות". חלקן הצניעו את המצח כבר עשור קודם לכן, בשנותיה הראשונות ממש של העיר הלבנה. אמנם לא בכובעי פעמון קטנים סטייל אנג'לינה ג'ולי בסרט הטוונטיז "החלפה", אבל בהחלט בעקאל של כאפיה, בצעיף בדואי רקום, או בברדס תימני.

עם זאת, מתמונות האלבומים המשפחתיים שנחשפו באמצעות המפעל התיעודי "העיר הנגלית לעין", עולה שסממני לבוש מזרחיים לא היו בלבדיים לעולי תימן ויתר ארצות המרחב המזרח-תיכוני. גם העולים ממזרח-אירופה נהגו להתהדר בתרבושים, כאפיות ועבאיות.

התרבוש המככב בתצלום של סבה וסבתה של חנה בושרי ממצרים מרגיש מבוית לחלוטין גם על קדקודו של יחזקאל סוכבולסקי (שעלה מביאליסטוק) שמדגמן חליפת משבצות פפיטה זעירת-צווארון כשלצידו רחל (לימים דנין) בשמלת מקסי ויקטוריאנית.

תרבושים סטייל כובע ה"פז" התורכי, שהונצחו בציוריהם של נחום גוטמן, ראובן רובין, ופנחס ליטבינובסקי נחבשו כאן חופשי-חופשי עשורים רבים לפני שז'אן פול גוטייה הצעידם על מסלולי התצוגות בפאריז. גם הכאפייה עיטרה ראשיהן של נשים יהודיות בתחריטי האמן אפרים משה ליליאן כבר בשנות העשרה של המאה ה-20, זמן רב לפני שאומצה על-ידי הפלמ"חניקים.

אימוץ סממני לבוש מזרח-תיכוניים ביטא את שאיפתם של ראשוני העיר להתערות בארץ ולגשר בין העבר המקראי להווה. על-פי יגאל צלמונה, אוצר התערוכה "קדימה" במוזיאון ישראל, שחקר את השפעת המזרח על האמנות בארץ, "המזרח היווה מרכיב מהותי בהגדרת הזהות הישראלית-הילידית". גם הסוציולוג עוז אלמוג, שמתייחס בספריו לנושא, מציין שבעיני חלוצי ההתיישבות הארץ-ישראלית והצברים סימלה הכאפייה את שורשיהם המקראיים העתיקים ואת חיבורם הכנעני לאדמת הארץ.