ג'ן קאו צפתה ב"אווטאר" פעמיים. קאו, מעצבת ניו-יורקית הידועה בסריגים הדקיקים ופריטי העור השחורים שהיא מעצבת, מתכננת לשלב בקולקציה הבאה של כמה מהצבעים האלימים ומהגדילים הפראיים של הסרט.

קאו יקרה, תעמדי בתור. ז'אן פול גוטייה התרשם מ"אווטאר" כבר בינואר. חודש בלבד לאחר עליית סרטו שובר הקופות של ג'יימס קמרון לאקרנים, הוא שילב בקולקציית התפירה העלית שלו מרכיבים חזותיים מסרט הפנטסיה.

גם עורכות "ווג" מיהרו לחלוק כבוד לשבטים כחולי העור של הסרט. כתבת אופנה שהתפרשה על פני עשרה עמודים בגיליון מארס צולמה ביער מלא אזוב, עם דוגמניות שעל גופן קעקועים פראיים. "אווטאר", בישר הכיתוב הנלווה, "אי אפשר להחמיץ את נקודת המבט של המדע הבדיוני".

שיגעון חליפת הדיסקו

בשנים החרונות לא היו הרבה סרטים שהשפיעו באופן כה חי ומיידי על עולם הסגנון. לכן נראה חריג שבחודש שעבר, כשהוכרזו המועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית עיצוב התלבושות, העיצוב האקזוטי של מאייס ס' רוביאו ודברה לין סקוט לא נכלל ברשימה. בשבוע שעבר הוענק הפרס למעצבי התלבושות של "ויקטוריה הצעירה".

בתקופות קודמות, טעות כזאת היתה צורבת. אחרי הכל, הקולנוע והאופנה נהנו בעבר מיחסים כה קרובים ושזורים זה בזה עד שגבלו בגילוי עריות. כיום, לפחות בקרב אנשי עולם העיצוב, העלבון בקושי נרשם. אין ספק שסיפור אהבה ארוך ואגדי איבד מקסמו.

סרטים ואופנה? "אני לא חושב שיש קשר", אומר סיימון דונאן, המנהל הקריאטיבי של החנות "בארניס" בניו יורק. למרות הקדחת התרבותית האופפת את האופנה בעשורים האחרונים, נדיר מאוד למצוא אופנה של ממש בסרטים, או לראות סרטים עכשוויים המטביעים חותם על עולם הסטייל, לדברי דונאן.

לפני דור, דונאן ודאי היה מכיר בהשפעה הרבה של סרטים, שהביאה סוחרים ויצרני בדים להזדרז וליצור חיקויים מדויקים לדגמים שנראו בהם. בשנות ה-70 וה-80 היו החנויות ומסלולי התצוגה גדושים העתקים של להיטי ההלבשה הגדולים ביותר של הוליווד.

הנערה האפלה מתקופת השפל שגילמה פיי דאנאוויי ב"בוני וקלייד" (1967) הניבה שלל חצאיות מידי הדוקות, גופיות ועליוניות מסריג ("טווין סט") וכומתות ברט כמו אלה שהקנו לדמות את קסמה המרושע. בגדי הגברים שלבשה דיאן קיטון ב"הרומן שלי עם אנני" (1977) הריצו גדודי מעריצות לרכוש ז'קטי טוויד, מכנסי חאקי וכובעי פדורה פחוסים. מאז יצא "זיכרונות מאפריקה" ב-1985 נהפכו ז'קט הרכיבה בגון השנהב ומראה הספארי בחאקי שלבשה מריל סטריפ בסוואנה למוטיב חוזר על המסלול של ראלף לורן.

ואל נשכח את ג'ון טרבולטה. בחליפת הדיסקו הלבנה שלו ובחולצה שחורה פתוחה עד הטבור ב"שיגעון המוסיקה" (1977), הוא הניע עשרות חובבי אופנה צעירים לסרוק את החנויות ברחבי ארצות הברית בחיפוש אחר העתקים לתלבושת הסקסית, כדי להפגין פיסת חזה חשופה.

אבל בשנות ה-60 וה-70 רק קומץ כוכבים נתנו את הטון - ובהם אודרי הפבורן, דאנאוויי ואלי מקגרו. "לא היו אז טוויטר, בלוגים והמוני סלבריטאים סוג ב' שיעמידו במבחן את כוח ההשפעה שלהם", אומר אנדרה לאון טאלי, עורך ב"ווג". אילו יצא "קוקו לפני שאנל" בימים המסחררים ההם, אמר, "הוא היה משפיע על האופנה בגדול".

כיום, השפעת דמות הסטודנטית המתוחכמת שגילמה מקגרו ב"סיפור אהבה" (1970) היתה ודאי הולכת לאיבוד בתוך שפע הדמויות הגדולות מהחיים המתהדרות בתלבושותיהן מעל הבימה בהופעות מוסיקה ובטלוויזיה, ובאתרי בלוגרים פופולריים כגון The Sartorialist, המכתיר דרך קבע צעירים עירוניים אלמונים פרועי לבוש כקובעי המגמות האופנתיות החדשים.

חיים בסרט

ההשפעה של סרט היא לעתים קרובות עקיפה ונותרת רק כמעין רושם, כצבע או כמצב רוח. בקולקציית אביב 2007 של מארק ג'ייקובס נתן המעצב ביטוי להתרשמותו מ"מארי אנטואנט" וחלק כבוד לידידתו, במאית הסרט, סופיה קופולה. אך אווירת התלבושות האקסטרווגנטיות המטורפות הועברה רק בצורת לוח צבעים אוורירי, בצבעי שמנת ושנהב, ובצורות המרמזות על צווארוני רדיד מעודנים.

סרטי וינטג' עלומים וסרטים אמנותיים, או כאלה שאינם מושכים קהל רב, גם הם מציתים את הדמיון. סינתיה ראולי רמזה, אף שעשתה זאת בעדינות, למרקמים השזורים של התלבושות ב"מר שועל המהולל" בקולקציית סתיו 2010 שלה, שהיתה מורכבת בחלקה מנוצות וגדילים. סרטים מרגשים אותה מבחינה רגשית ואסתטית, אומרת ראולי, אך כמו רבים מעמיתיה בשדרה השביעית, היא פונה עורף לחביבי הקהל לטובת סרטים "שהתלבושות בהם הן חלק מעולם עצמאי ונפרד, שנראה כאילו צמח לממדיו המלאים מתוך דמיונו של הבמאי".

קולקציות אביב-קיץ 2010 של ולנטינו וז'אן פול גוטייה (משמאל), בהשראת "אווטאר" (מימין). השפיע באופן חי ומיידי על עולם הסגנון
(תצלומים: אימג' בנק / Getty Images)

בעשורים קודמים היו היחסים הסימביוטיים בין הוליווד לבין יצרני הבגדים בעיקר תוצר של שיווק מאומץ. חנויות מיהרו לשחזר תלבושות שנחרתו בזיכרון, כגון השמלה האוורירית הלבנה שיצרה אדית הד לאליזבת טיילור ב"מקום תחת השמש" (1951). "האופנה והקולנוע הזינו זה את זה בעבר", אומרת יוג'יניה פוליצ'לי, אוצרת "אופנה וקולנוע: בחזרה לשנות ה-60", תערוכה שנפתחה בסוף השבוע במרכז סיטי יוניברסיטי בניו יורק. "פאריס באותה התקופה היתה אולי מרכז השיק", מוסיפה פוליצ'לי, "אבל גם הוליווד נהפכה לבירת אופנה".

באמצע שנות ה-70 הסתערו יצרני בגדים על סרטים כגון "גטסבי הגדול". מנהלי "בלומינגדיילס" מיהרו לאמץ את התלבושות בעיצוב תיאוני אלדרידג' לסרט זוכה האוסקר בקו הלבשה בלעדי לחנות. שנים אחר כך התברר שיוזמות לקידום מכירות בהשראת סרטים - ובהם "דיק טרייסי" (1990) ו"פאנטום האופרה" (2004) - נוחלות כישלון, לפחות באותה תדירות שהן נהפכות להצלחה.

אך הסיכוי להיכשל לא הניא את רשת ההלבשה לצעירים "הוט טופיק" מלייצר קפוצ'ונים בעלי אוזני זאב וצמידים הנושאים את הכתובת החרוטה "I cannot be without you... Edward C" ("אני לא יכול לחיות בלעדייך... אדוארד סי") לקראת צאת הסרט "דמדומים: ירח חדש" בשנה שעברה. גם יוצרי "אליס בארץ הפלאות" לא נרתעו משיתוף פעולה עם נחילי משווקים.

בעשור האחרון תפסו הטלוויזיה ובימת המופעים את תפקיד הסרטים כמעצבי טעם הקהל. תלבושותיהן של קארי ברדשאו וחברותיה חובבות הסטייל ב"סקס והעיר הגדולה" יצרו ביקוש רב לנעלי עקב של מנולו בלאניק, לתיקים של פנדי ולמחרוזות צעקניות הנושאות לוחיות-שם. גרסאות של הבלייזרים המצויצים, החצאיות הסקוטיות הקצרצרות וסרטי השיער של הדיוות מבית הספר הפרטי ב"אחת שיודעת" נהפכו מיד לרבי-מכר. כיום כדאי לסוחרים לחפש את ההשראה בבגדי הגוף העתידניים שלבשו חברי "בלאק אייד פיז" לפני כשבועיים על הבמה במדיסון סקוור גרדן.

כמנוע המפעיל את האופנה, הקולנוע איבד מכוחו. אך לאנשי האופנה הוא נותר נקודת התייחסות עשירה ומתמדת. "מה שהקולנוע יכול לעשות טוב יותר כמעט מכל דבר אחר "הוא לבסס אינטימיות רבת עוצמה עם מבטם של הצופים", אומרת האוצרת פוליצ'לי. ביודעין או שלא, הצופים האלה סופגים צבעים, רשמים מוחשיים מרומזים או אווירה כללית שעשויים להישאר במוח במשך שנים, כחלק ממאגר תמונות עצום שעשוי לצוץ בכל רגע.

בביקורו באולם תצוגה של אופנה בסוף החודש שעבר ראה ג'פרי קלינסקי, מנהל קניות דגמי המעצבים בחנות נורדסטרום, שמלה מהוקצעת שהזכירה לו תקופה אלגנטית ורשמית יותר. "נזכרתי בקתרין דנב בשמלות סן לורן ובנעלי צליינים (נעלי עקב מסוגננות מעוטרות באבזם"), הוא אומר, מהורהר. "זה היה רגע של ‘יפהפיית היום'" (סרטו של לואי בונואל מ-1967).