מאיה בוסקילה בתנוחה עוברית, לובשת שום דבר וחוגגת את הלידה המחודשת שלה אחרי הפרידה מרוברטו. לא ראיתם את מירי בוהדנה חושפת בטן הריונית גאה בהומאז' של חודש תשיעי לדמי מור. ואפילו בשער האחרון של מייקל לואיס ב"פנאי פלוס", לא זכיתם לראות את כל הקוביות מקרוב ונאלצתם להסתפק במבט מתגרה מאחור.

את כל השערים הללו רצינו כאן מאוד, אבל הם לא קרו. מנהליה של בוסקילה התעקשו על תמונה חסודה, בוהדנה לא היתה מוכנה לשמוע על דמי, ואילו לואיס מצא לנכון להודיע דווקא אצלנו שהוא בעצם יותר מפלג גוף עליון. אז נכון, כשאפשר אנחנו מפרגנים לכם בוסקילה בתחתונים ופיינליסטיות "הדוגמניות" בלי חזייה, אבל גם לנו נדמה שהדרך לשערי מגזינים ישראליים בעירום מלא, אמנותי וגדוש בגלאמר עודנה רחוקה. עדו לביא, הצלם שהתגייס עימנו לצילום השער המופתי הנוכחי של גוטמן, חושש גם הוא שזה לא הולך להיות פשוט: "אני לא רואה שינוי בתחום הזה בזמן הקרוב. אנחנו מדינה קטנה. כולם מכירים את כולם, לכל אחד יש מה להגיד בנושא ובסופו של דבר העיתון צריך לשמור על הקוראים שלו".

בחודש האחרון התוודעו צופי HOT לפטמה חדשה - זו המחוברת לליאת תמרי מהסדרה "תעשה לי ילד". הבגדים מצליחים לרדת מגופן של שחקניות ישראליות כשהן מגלמות תפקיד - רצוי של מישהי שאוהבת את זה בשלישייה, אבל מתברר שקיים הבדל בין התערטלות במסגרת דמות לכזו המייצגת את הטאלנטית. "עירום בסדרות ובטלוויזיה זה שונה", אומר לביא, "כי הצופים בוחרים לראות את זה, בניגוד למודעת פרסומת או שער של עיתון, שנדחפת להם בפנים. אם הסרט או הסדרה יוקרנו כל היום בדיזנגוף סנטר למשל, אני יכול להבטיח לך שהשחקניות יחשבו פעמיים אם להצטלם אליו".

את הטאלנטים הישראליים שהזדהו באופן אישי עם עירום אפשר לספור על כף יד אחת. מתמונות סקסיות במפגיע של דוגמניות אלמוניות בימי "העולם הזה" ו"להיטון", שהיחידה ששרדה את זכרן היא פנינה רוזנבלום חושפת הפטמות, הגענו בשנות ה־90 לסטנדרטים מעודנים למדי. הצלם שהביא את הבשורה היה רון קדמי. ב־1995 הוא צילם את הדוגמנית המתחילה נטלי עטיה בעירום מלא על כורסה, שמזוהה עם שמה עד היום.

כמה שנים אחרי כן צילם את קרן מיכאלי בקמפיין לקסטרו, כשזוויות צילום עדינות ביותר מסתירות את אבריה האינטימיים. לדברי קדמי, הפעילות שלו בארץ בנושא העירום היא לא פחות מאשר שליחות לאומית. "הגעתי לנושא הזה אחרי שנים של עבודה בחו"ל, אני עובד באירופה ורואה את היחס השונה שם לנושא העירום באמנות, ומבחינתי הייתי זה שצריך לפתוח את הדלת לעשות זאת בארץ. התמונה של נטלי עטיה על הכורסה היתה הפעם הראשונה שצילום כזה התפרסם במגזין מכובד, 'את', וידענו שזה יעשה הרבה רעש. פניתי לנטלי, שהיתה אז דוגמנית מאוד חמה ונועזת. הפשטתי אותה כבר כשהכרתי אותה, בגיל 15.5, לצילומים של שוקי זיקרי, אז ידעתי שהיא תהיה בעניין. נטלי רצתה לעשות רעש כמוני, אבל לא תיארנו לעצמנו לאן זה יגיע. דיברו על התמונה הזו בכל מקום, וזה עשה לה את הקריירה".

ואולי מאוחר יותר היא גם שילמה על זה מחיר?

"אני לא חושב. אין ספק שהשמרנות כאן היא מאוד גדולה, אנחנו מדינה איראנית, אבל דווקא בגלל זה צריך להמשיך ולהילחם בשמרנות ובצנזורה".

שיאו של הריקושט לצילום של עטיה היה פנייה לקדמי מטעם קסטרו לצלם קמפיין שלם בעירום בכיכובה של קרן מיכאלי. "עד אז קרן הוכרה רק כדוגמנית פנים, כי היא קטנה ונמוכה, ואני פשוט גיליתי לה את הגוף שלה. ראיתי את הביטחון שלה נפתח, את ההבנה שלה את כל היופי של הנשיות. בכלל, אני אוהב לראות תהליכים כאלה אצל דוגמניות שמצטלמות בעירום. הן עוברות תהליך קבלה של הגוף שלהן, ואותי כצלם זה מאוד מעניין".

יש לך איזו פנטזיה לצלם מישהי ספציפית בעירום?

"בר רפאלי. יש לה את הגוף הכי מדהים ונשי, אבל היא בחיים לא תסכים. עשיתי איתה כבר דברים נועזים יותר בחו"ל, אבל כאן בארץ מקובעים בראש, זה לא יעבור".

לא ממליץ לכל אחד. ליאור אשכנזי על השער הסנסציוני זוטא שלו

נושא הדגל בשערים הפרובוקטיביים של המגזינים הוא "טיים אאוט" התל אביבי (גילוי נאות: נירית וייס, עורכת "פנאי פלוס", שימשה כסגנית עורכת "טיים אאוט" בשנים אלו והיתה אחראית על השערים הנ"ל). ב־2004, כדי לקדם את הסרט "ללכת על המים", הופשטו ליאור אשכנזי והבמאי איתן פוקס זה לצד זה על שער העיתון תחת הכותרת "ללכת עד הסוף", בטייק־אוף לצילום של ג'ון לנון ויוקו אונו מ"הרולינג סטון", ובכך גרמו לשערורייה זוטא ולחישות בדבר נטיותיו המיניות של אשכנזי. "היה מגניב אבל אני לא ממליץ את זה לכל אחד", אמר לנו אשכנזי, "אני בכל מקרה מאוד נהניתי מהצילום הזה". באותה השנה גם דורית בר אור הסירה את בגדיה על שער "טיים אאוט", לטובת צילום שער יפהפה, על רקע פרווה, חוויה שעליה היא מתרפקת עד היום. "זה היה נהדר", היא מספרת, "אני ממליצה לכולם. וזה בכלל היה רעיון שלי להצטלם בעירום. תמיד הקדמתי את זמני. החוכמה כמובן, שהקונספט של הצילום לא יהיה זול, וצריך לדעת לאיזה עיתון להצטלם. התגובות היו מדהימות".

אז את ממליצה לשאר חברותייך לברנז'ה להצטלם בעירום?

"אני בעד, אם כמובן יש לך מה להראות. מחר אצטלם שוב בעירום אם רק יבקשו ממני. ראיתי את הצילום של סקרלט ג'והנסון ב'ואניטי פייר' ופשוט קינאתי".

"תמיד הקדמתי את זמני". בר אור מתרפקת

בר אור היא לא היחידה בעלת נפש חופשייה ורוח ספורטיבית. גם בוסקילה חולקת את הנטורליזם שלה, אבל ביום כיפור האחרון היו אלה דווקא מנהליה שפסלו את תמונת העירום החביבה עליה מלהופיע בשער שלנו. "זו היתה תמונה מהממת ואתם עדיין יכולים להשתמש בה, אבל לא הסכמתי שהיא תופיע בגיליון יום כיפור", משחזר עופר מנחם, מנהלה של בוסקילה בהד ארצי. "היתה יכולה לקום סערה, היו אומרים ששוב אנחנו מוכרים סקס וזו ממש לא הכוונה שלנו".

אבל זו היתה תמונה אמנותית, לא זולה, ומאיה בעצמה רצתה.

"נכון, אבל אנחנו לא בהכרח בשלים בארץ לדברים כאלה. בדרך כלל אני לא תומך בכך שהמיוצגות שלי יצטלמו כך. אני יודע שיש הבדל בין עירום זנותי לאמנותי, אבל לא יפרגנו כאן לדבר כזה. כל כלי התקשורת כאן נמצאים בתחרות ומספיק להצטלם כך לעיתון אחד, כדי שהמתחרים יעשו מזה עניין ויתחילו ללכלך. בסך הכל, למיוצגות שלי יש מה למכור ולא רק סקס. קרן פלס למשל, היא בחורה עם פרונט מאוד מפואר והיא שלמה עם הגוף שלה, אבל אין לה שום סיבה לחשוף אותו, עדיף שיתמקדו ביצירה שלה".

את מי היית רוצה לראות בשער עירום ב"פנאי פלוס"?

"באופן אישי, היה מעניין אותי לראות את דנה אינטרנשיונל, שגם היא מיוצגת אצלי. דווקא בגלל הסיטואציה הספציפית שלה, דבר כזה יכול לעורר הד תקשורתי מעניין. אבל שוב, יתעסקו במיניות ולא בעיקר, וזה בעייתי".

אז לא תאשר לנו את דנה בעירום אמנותי?

"לא".

אבל יתכן שניחוח של שינוי כבר נמצא באוויר. בקמפיינים אופנתיים ופרובוקטיביים לחברות כמו פוקס, פיתחו את הנוהג של לצאת מתחומי המדינה ולהשתמש לצד הסטארים העבריים בדוגמנים תוצרת חוץ, שאיתם אפשר לעשות הרבה יותר. הליברליות המאפיינת את התפוצות, משפיעה גם על הדוגמניות שלנו כשהן עובדות מחוץ לתחומי ישראל. מורן אטיאס לדוגמה, נוהגת להתערטל באיטליה באופן קבוע, אך בארץ היא שומרת על איפוק יחסי. גם הקמפיין האחרון של עדי נוימן להלבשה תחתונה של סטלה מקרטני, ודאי לא היה כל כך שקוף אם היה מצטלם בחולון ולא בלונדון. זיוה מיכאל, מנכ"ל סוכנות יולי המייצגת את נוימן, מאשרת את הפערים במנטאליות. "אצל הדוגמניות הישראליות יש הבדל בין עבודה בחו"ל לארץ. זה לא נעים להן לחשוף את הגוף במדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. אבל כשהן מתרחקות זה משתנה. פה כבר נכנסים שיקולי קריירה לעניין, בעיקר דוגמניות שחיות ועובדות בחו"ל".

אבל אם הצילום אמנותי ומכובד, למה לא להצטלם בארץ?

"בלי לפגוע באף עיתון, לא מדובר פה בעיתוני פאשן כמו 'ווג' ו'W', שם מדובר בצילום אופנה, עם קונספט, צלם מוכשר וכמובן שלא מדובר בעירום זול. גם שם יהיה קשה לצלם דוגמניות לעיתון טלוויזיה או עיתון תרבות".

גם לנו בארץ יש קונספט וצלמים מוכשרים.

"אבל אל תשכחי גם את העניין הדתי. למשל בקמפיין של עדי נוימן לנעלי TO GO, החברה גם חושבת על המגזר החרדי, על כך שהנשים שם יקנו את הנעליים ולכן הקמפיין יהיה צנוע".

מכוונת למגזר הדתי. נוימן בלבוש צנוע (צילום: ענת מוסברג) 

לפעמים אלה העורכים עצמם שמאבדים עניין. "אני בכלל לא מנסה להפשיט את המצולמות על השער", אומר הקולגה,

ליאור נעמן, עורך "בלייזר", "זה משעמם אותי. מי שרוצה לראות עירום לא צריך את זה בפרינט. מספיק להתחבר למחשב ולראות את כל העירום איפה שיש לאינטרנט להציע, ואני אפילו לא מדבר על פורנו. אני לא יודע מי הם הגברים שצריכים שערים של בחורות עירומות. אולי כאלה שאין להם מחשב".

מהרגע שבו אדם וחווה טעמו מעץ הדעת, המוח האנושי היה אובססיבי בקשר לעירום האסור. אבל בעוד שבמגזיני הגברים הזימתיים, ובראשם "פלייבוי", נשים מתפשטות בעיקר כצעצוע לעיניים, הצליח ענף הצילום במשך השנים לפתח סטנדרטים מקצועיים שהוסיפו לו ממד יוקרתי והוציאו מצילומי העירום את הקונטקסט המיני. ובכל זאת, המתח בין האמנות למסחריות תופס כאן תפקיד משמעותי. "אין ספק שהבמה משפיעה על העבודה", אומר קדמי. "הגישה והתאורה יהיו קצת שונים, כי בכל זאת עיתון זה מסחרי ומוזיאון זו הבמה הכי נכונה".

"עם כל הכבוד לעיתונים", אומרת סוכנת השחקנים זוהר יעקובסון, שמקשה על המיוצגים שלה להצטלם אפילו בבגד ים, "עיתון בידור שמופיע בקיוסקים הוא לא כמו תערוכה במוזיאון. בתערוכה של הצלמת איריס נשר למשל, התפשטו לא מעט שחקניות, שכנראה לא היו עושות את זה לשער של 'פנאי פלוס'".