באמת שלא התכוונתי לעשות אמבטיית בוץ לחליפה, פשוט קצת קשה לי לאחוז גם בה וגם ב-92 הקולבים הנוספים שאלמלם העמיס עליי, כאילו הייתי מתלה כרום עם פוני אלכסוני. ואם כל זה לא מספיק, הוא גם הולך נורא מהר. למעשה, האיש עוקף רוכבי אופניים, וגם נובח עליהם תוך כדי. עכשיו, תנסו אתם להיגרר אחריו בצעד מהיר, עם טריליון בגדים ביד ועוד 500 קופסאות נעליים, תיקים, תכשיטים וחגורות.
"איסופים", ככה קוראים למה שאנחנו עושים עכשיו, ולמרות שזה נשמע כאילו אנחנו מלקטים גורי חתולים עזובים מהרחוב ומשכנים אותם בבטחה בסניף הקרוב של "תנו לחיות לחיות", חוששתני שאנו עוסקים בפעילות הרבה פחות פילנתרופית. למעשה, מדובר בסבב שבמסגרתו אנחנו פשוט שואלים מחנויות בגדים שלל פריטים מסחררים ביופיים, בשווי עשרות אלפי שקלים, שיככבו בהפקות אופנה ובפרסומות שאלמלם אחראי על הסטיילינג שלהן.
כלומר, רובם מסחררים ביופיים. חלקם, לעומת זאת, מעט משונים. לפחות לטעמי הפרובינציאלי. "איזה הורסת! ", מתמוגג אלמלם ושולף מהקולב שמלה מבד יוטה עם קרעים, "נכון?". אני מהנהנת בהכנעה, אף על פי שהשמלה מזכירה לי משהו שעושים ממנו כתובת אש בצופים, אבל מה אני מבינה.
זה נשמע כמו כיף מטורף-מה יותר מגניב מלהיכנס לחנויות בגדים וללוות מה שבא לך-רק שבתכלס מדובר בפעילות מתישה ומתסכלת כמו ללמד כלב פודל לרקוד טנגו. ראשית, כי הבגדים לא באמת שלך ותגי המחיר שמתנוססים עליהם-זה, אגב, הזמן להגיד שלא הייתי קונה חגורה ב-1,200 שקל אפילו אם היא הייתה עשויה מהעור שלי-מבהירים לך שהם גם לעולם לא יהיו.
ושנית, כמות החנויות שאת נאלצת לנדוד ביניהן היא מטורפת. מדובר, בפועל, בסיבוב שופינג מהגיהינום-וגם בלי שופינג. "וזה עוד בקטנה", נוהם אלמלם, "היום נשארנו רק באזור הכיכר. בדרך כלל אני נגרר לחנויות בכל העיר, אבל החלטתי לרחם עלייך".
אל תיתנו לתשובה הזו לבלבל אתכם: אלמלם, 32, מבכירי הסטייליסטים בארץ ומהמוכשרים ש בהם, רחוק מלהיות רחום וחנון. למעשה, לאיש יש פה ג'ורה בגודל מכתש רמון. "שאלוהים יעזור לי, את מדברת נורא לאט", הוא מודיע בשיחת הטלפון הראשונה שלנו. אני מדברת רגיל, עניתי בעלבון.
"חמודה", נשף בבוז, "אני עושה אימון שלם בחדר כושר עד שאת גומרת משפט". הבעיה הפעם, לשם שינוי, היא לא אצלי. זה פשוט שאלמלם הוא היפראקטיבי באופן מטריד. והוא גם מהיר קליטה וחד, וראשו פועל בכ-50 ערוצים במקביל, כך שסבלנותו פוקעת במהירות. וכמובן, הוא רחוק מלהיות מנומס.
"לפה!", הוא נוהם מקצה "הלגה עיצובים" - מהיכלות המותגים היוקרתיים ביותר בכיכר ומקום שאין לכם שום סיבה לבקר בו, אלא אם כן מישהו שכח בחשבון הבנק שלכם לפחות מיליון דולר - שם אנחנו מרפרפים בין המדפים. יותר נכון, אלמלם מרפרף, ואילו אני עסוקה בלעמוד בצד ולהרגיש שאני מזהמת את החמצן בנוכחות הרנואר הצ'יפית שלי, בעודי מכרכרת מאחוריו וסרה לפקודותיו.
זה היום השני שאנחנו מסתובבים ביחד, והוא כבר עבר להוראות של מילה אחת: "למטה!", "לארוז!", "לסתום!". אם זה היה מישהו אחר, הוא כבר מזמן היה חוטף קולב של בלנסיאגה בראש, אבל למזלו של אלמלם ייאמר שהוא איש מצחיק וחינני, כך שקשה לקחת אותו ללב.
ובנוסף, די מדהים לראות אותו בפעולה. האיש נכנס לחנות שמציעה בגדים מתוצרת מיטב המעצבים, ותוך שבע דקות גג שולף מן הקולבים בדיוק את הפריטים הנכונים.
כשאני אומרת נכונים, זה אומר שהם עונים על כמה קריטריונים: גם מתאימים לנושא של ההפקה שמצטלמת; גם מתאימים למידות של הדוגמניות; גם מתכתבים בצבעים ובגזרות שלהם זה עם זה, וכמובן - מתחברים בסופו של דבר לתמונה מושלמת ונוטפת סטייל.
אתם ואני לא היינו מצליחים לעשות את זה גם אחרי תואר שלם בשנקר, אלמלם עושה את זה תוך שהוא בוהה בבבואתו במראה, קושר שרוכים ומפטפט בסלולרי. בקיצור, אם הוא אומר ששק יוטה קרוע זה הכי שיק, כנראה הוא יודע.
מי מטלפן לאלמלם היום? בעיקר דוגמניות. מלאני פרס, חן יאני, אורלי וינרמן. הבוקר התפרסמה הפקת אופנה שעוסקת בבלונדיניות ב"סגנון", שאלמלם היה אחראי על הסטיילינג שלה, וכולן מטלפנות לשאול מה דעתו, ועל הדרך גם להטיח בו את רגשי הנחיתות שלהן. מתברר שיש להן כאלה, לנודניקיות, והן מטפחות אותם כאילו אין נשים רגילות בעולם, עם צלוליט וסימני מתיחה. "מה פתאום בטן, מלאני", הוא אומר, "איזה
בטן יש לך, תגידי?".
חצי שעה אחר כך מתקיימת שיחה דומה עם חן יאני. "הרגליים שלך מהממות, מפגרת", כך אלמלם, "אין לך שום בעיה עם הפיקות של הברך". אני בוחנת את ברכי קופאית ה"סופר-פארם" שלי, ומגלה שהפיקות שלהן עבות כמו שני כדורי טניס מעוכים. תודה לך, חן יאני, שלימדת אותי לשנוא איבר שאפילו לא הבחנתי בקיומו.
בחנויות הכיכר, מתברר, מכירים את אלמלם היטב. מוכרות נופלות על כתפיו בקריאות "מאמי", בעלים מצ'פחים אותו בחיבה. "אבל זה ממש לא תמיד ככה", הוא ממהר לצנן את התלהבותי, "יש המון חנויות שלא מסכימות להשאיל בגדים או שעושות פרצופים ובעיות.
לצורך ההשוואה, סטייליסטים גדולים שעובדים בחו"ל מגיעים לשואו רום מיוחד שפותחים רק בשבילם, לוקחים מה שהם רוצים וגם לא צריכים להחזיר. רק כאן את צריכה להתחנן שילוו לך בגדים, להתחייב שתחזירי אותם בדיוק בצורה המקורית, וכמובן אם קורה להם משהו את גם צריכה לשלם".
קרה לך פעם?
"גנבו לי פעם את האוטו עם בגדים בשווי 60 אלף שקל".
אוי .
"זה לא אוי, מתוקה, זה מוות".
הטוב , הרע והחגורה
יום שישי בצהריים ואלמלם, הפתעה הפתעה, עצבני טילים. אנחנו מתייצבים
לישיבת קריאייטיב ומדידות לקראת צילום סרט פרסומת ל"הוניגמן", בכיכובה של
דוגמנית הבית, מלאני פרס. ישיבות מהסוג הזה הן כאב הראש השנוא על אלמלם.
"צריך לרצות את הלקוח, ומצד שני גם את הבמאי, וגם שהדוגמנית תרגיש טוב וגם
שאני ארגיש שזה נראה טוב, וכל הרצונות האלה לא תמיד מסתדרים בקלות".
אז מה עושים?
"צורחים. בסוף מסכימים על משהו".
לרגל המדידות אלמלם הביא איתו ציוד מהבית: ארבעה זוגות נעליים מתוך האוסף הפנומנלי של נעלי נשים שהוא מחזיק, ושהיה גורם לארון הנעליים של קארי בראדשו להיראות כמו מגירה של חובבנית.
די מהר אני מבינה למה אלמלם התכוון כשאמר שהישיבות האלה הן "לא קלות". לכל אחד כאן יש דעה. פרס לובשת שמלה נהדרת בצבע פוקסיה, והוא מוסיף לה חגורה שחורה, שמשדרגת אותה משמעותית, אבל כולם תובעים להוריד אותה. בצעד נדיר, הוא מחליט לוותר. "עם הזמן למדתי לא להיכנס לקרבות על מה שהוא לא עקרוני ", הוא אומר, "רק כשאני מרגיש שזה משהו שאני לא עומד מאחוריו, אני מתווכח. אבל אז-חסר למי שלא יסכים איתי".
פרס , דיווה לא קטנה, קצרת רוח. היא לובשת ופושטת את הבגדים במהירות, משליכה אותם לכיווני. "לתלות! ", נובח אלמלם, ואני מיישרת את הבגדים ותוהה אם זה הזמן לגלות לו ש"לתלות", בשבילי , זה בעיקר להשליך את הבגדים שלי בערימה מקומטת על סל הכביסה ולתת להם להתעלס זה עם זה במשך חודשיים.
"מלאני, כפרה עלייך, את מלחיצה אותי", אומר אלמלם לפרס בחצי חיוך. "אתה תעמוד בזה", היא מפטירה בקלילות, "אתה יכול הכול". היחסים ביניהם ותיקים ולפיכך מורכבים. הם מתים זה על זו, אבל שניהם אנשים לא קלים. לפעמים היא רודה בו, לפעמים להפך.
אלמלם, כמו שפרס הגדירה, באמת יכול הכול. הוא בעל כושר ארגון, סוס עבודה, אחראי, חושב וזז מהר, יצירתי להדהים, בעל תושייה. אבל אולי דווקא בגלל שכולם כל הזמן כל כך סומכים עליו, יש בזה משהו מעייף.
כולם רוצים חתיכה מסיימון. הלקוחות בכיכר המדינה, שחייבות שהוא יגיד להן אם כדאי לקנות את התיק ב-20 אלף שקל ועם מה ללבוש אותו. מפרסמים שרוצים שהוא יעשה להם "גוצ'י" מבגדים שנראים מקסימום שוק בצלאל. דוגמניות שנואשות לתשומת לב.
הסלולרי שלו לא מפסיק לצלצל לרגע, והוא עצמו לא מפסיק לעבוד לשנייה. בבוקר-איסופים להפקת אופנה אחת, אחר הצהריים-צילומים להפקת אופנה אחרת, ובלילה-צילומי סרט פרסומת עד הבוקר.
למחרת בבוקר, ללא שינה, צילומים של הפקה אחרת, ושוב איסופים, ואז להחזיר את הבגדים, וחוזר חלילה. "להיות פה סטייליסט זה כל הזמן מרגיש כמו במלחמה", הוא אומר, "אתה נאבק כדי למצוא לוקיישנים שווים, בגדים שווים, דוגמניות שוות. אבל דווקא בגלל זה, אני חושב שזה הופך אותך לאיש מקצוע יותר טוב. זה לא חוכמה לגרום ל'גוצ'י' להיראות כמו 'גוצ'י'. זה הרבה יותר מאתגר לקחת חברת אופנה מקומית ולגרום לה להיראות כמו 'גוצ'י'".
הוא יודע על מה הוא מדבר: אלמלם עסק במשך חמש שנים בוויז'ואל מרצנדייזינג ברשת "זארה," ונדד בעולם במסגרת עבודתו, תוך שהוא מחליט אילו בגדים יוצגו בחלונות הראווה ואיך הם ייראו.
מעבודת הסטיילינג הוא נהנה, לדבריו, אבל משהו בו מתחיל לחפש את השלב הבא, למרות שעדיין לא ברור לו מהו-אולי עיצוב אופנה, אולי עבודה בחו"ל בהיקף רחב יותר. "זה מתבשל עכשיו", הוא אומר, "ותפסיקי לאכול עוגיות. זה ירחיב אותך".
אבל גם אתה אכלת קודם!
"אני מתאמן. את פדלאה".
לאלמלם אין שום פוליטיקלי קורקט כשזה מגיע להפרעות אכילה. כמו חבריו
למקצוע, הוא מאמין שאם את לא מידה 34, גג 36, את גובלת בשמנה. 38 זה ממש
גבולי, ותשכחי מלהיות דוגמנית. גם כוסית את לא ממש, לטעמו. "זה לא אומר
שאת חייבת להיכנע לתפיסה הזו", הוא אומר.
קצת קשה שלא, כשאתה וחבריך למקצוע קובעים איך הכול ייראה.
"מודלים אופנתיים מוכתבים הרבה מאוד על ידי אוחצ'ות, וככה זה
אוחצ'ות. הן מאוד אוהבות וחמות ומגוננות ונשים אוהבות להתנחם בהן כשגברים
מאכזבים אותן, אבל אוחצ'ות גם שואבות אותך פנימה ומעצבות אותך לפי רצונן.
ואין אמצע אצלן. זה תמיד טוטאלי, לטוב ולרע".
גם אלמלם הוא טוטאלי, ובתור שכזה-הוא לא מתאים את המראה לטעמה של
האישה, אלא לטעמו. זה נפלא כשהוא עושה את זה בהפקות אופנה, אבל זה מרגיש
קצת משונה כשהוא עושה את זה איתי.
שלא תבינו לא נכון: הוא בחר עבורי את השמלה המושלמת, בגזרה שהולמת
אותי יותר מכל. לשמלה גם שודכו חגורה נפלאה, משקפי שמש מנצחים ותסרוקת
מושלמת. כמה קליקים ויניב אדרי, הצלם המבריק שעובד עם אלמלם בקביעות, הופך
אותי למישהי שמעולם לא ידעתי שאני יכולה להיות - מגה-אופנתית, חזקה,
מסתורית. ועדיין, יש בכך משהו זר לי, שאינו הולם את מי שאני באמת. "מי זו?
אחייניתה הצ'רקסית של אנה ווינטור?" אני תוהה כשאני רואה את התמונות.
הייתכן שזו אני?
אף פעם לא מרוצה
את הרגעים המעטים שבהם אלמלם לא עצבני או אנטיפת, הוא מעדיף לבלות
בלהיות לא מרוצה. למעשה, הוא אף פעם לא מרוצה. הנה, עכשיו למשל הוא אחראי
על הסטיילינג לצילומי השער של "את", בכיכובה של סיוון קליין, והכול מתקתק
פיקס.
קליין נראית נפלא, "הכי יפה לך אדום-שחור-לבן, ושלא תלבשי שום צבע אחר בחיים! ", הבגדים פנטסטיים, האיפור והשיער כנ"ל, רק שאלמלם, כהרגלו, רוטן. "אותך הרי אי אפשר לרצות", אומר גיא כושי, הצלם, "לא משנה מה".
הסנג'רית, שזו אני, נשלחה לחדר ההלבשה להדביק מסקנטייפ על סוליות הנעליים. מתברר שההתחייבות להחזיר את הבגדים לחנויות בצורתם המקורית היא ממש דרקונית. זה אומר, למשל, שאם שואלים נעליים, מצפים את הסוליות כדי שהדוגמנית שצועדת בהן לא תשאיר עליהן סימנים.
ואם, לחלופין, לובשים שמלה של "ארמאני", עדיף שתאבדי אצבע ולא את האטיקט שלה או את החגורה. "ותיתלי את הקולבים על הצד הנכון", מסנן אלמלם, שיותר מדי נהנה מכך שהוצמדה לו סנג'רית, אם אתם שואלים אותי, "אני מקבל פריחה כשאת תולה אותם הפוך".
בניגוד ליחסים עם פרס, לקליין הוא לא עושה חשבון. "קדימה, סיוון, תעבדי!", הוא רודה בה, "זה לא קורס מדיטציה, אל תבהי לי עכשיו. תני לי הבעות, תזוזות, משהו". זה לא נעים, רחוק מזה, אבל ייאמר לזכותו שהוא מצליח להוציא מקליין את המיטב.
ואני? שלומי זוועה, תודה. אני מפרפרת כמו שפחה חרופה, מטורטרת מחדר הלבשה ללוקיישן, חולצת מרגליה הענוגות של קליין את הנעליים ומחליפה לה לכפכפי אצבע-לאחר שאלמלם החליט שהלוקיישן מלא באבנים קטנות שיהרסו את הסוליה-תולה את השמלה של דריס ואן נוטן, מסירה באמצעות מגבון לח כתמי דאודורנט מבגד ים של "פוצ'י", מצמידה אטיקטים למכנסיים של "תאקון".
לרגע אחד אני מרגישה שבאמת תפסתי את העיקרון. כשאלמלם חוזר לחדר, כל הבגדים מסודרים בשורה מופתית, כל הקולבים בכיוון הנכון, כל הנעליים ארוזות וגם האביזרים. אני עומדת בכניסה לחדר כמו חדרנית ממושמעת, חזי נפוח מגאווה. אלמלם סוקר את החדר בעיני נץ ואחר כך אותי. "תלכי לקוסמטיקאית", הוא מפטיר. "יש לך מלא שחורים".
