פעם היינו נועצים בהן מבטי רחמים. נראה היה שהן סובלות מתחת לשמלות ההריון האיומות, שלעולם כנראה יכללו בדים עם משבצות או פרחים בצבעי פסטל, שרוולים תפוחים כדי להבליט את הזרועות המתעבות, וסרט. או יותר נכון מין חגורת בד רחבה, קשורה בקשר-פרפר ענק המהווה חיץ בין ההר הגדול, הוא הבטן, לבין שתי הגבעות ההולכות וגדלות - אלו שנקראו קודם שדיים ובעוד רגע יהפכו ל"בלוטות הנקה".



אבל היום הן מעוררות בי קנאה. ולא בגלל התינוק שהן מגדלות בתוכן, בגללן. ממדגרת תינוקות חבוטה בשירות הדמוגרפיה הפכה האשה ההרה החדשה לטיפוס הכי שיקי, בשירות הכרומו. מתשעה חודשים של סבל למען המשכו של הזרע הפך ההריון לאגו-טריפ של האם לעתיד, מלווה בהפקת אופנה מתאימה. בקיצור בטן הריונית היא, אם לא שמתם לב, האקססורי הכי נחשק בעיר (אפילו יותר מתינוק מעוך במנשא-בטן, אלא אם כן מדובר בגבר החדש - שעליו מנשא הוא אביזר לוהט).

ההריוניות מהדסות להן בחוצות העיר, שולחות את הבטן קדימה בגאווה שנלווה לה חיוך מתריס של מי שסוף-סוף עשתה זאת. בקיץ זה מלווה בחולצת בטן החושפת טבור בולט בראש ההר (האם יש קשר אטימולוגי בין הר להריון?), רצוי כשהיא מצוותת למכנסיים צמודים וקצרים. בחורף תכלול הגרדרובה חולצה צמודה וטייטס. לעיני המתבוננת מבחוץ יש בזה משהו משמח, גם אם מעט שטחי: על אף שההריון אינו נוח יותר מפעם, הוא בפירוש נראה הרבה יותר טוב. כלומר בעיקר ואולי רק, אם הוא לא מלווה בעלייה גדולה במשקל.

דוגמניות, שחקניות, מגישות טלוויזיה או סתם סלבריטאיות הידועות בזכות יופיין ורזונן גם בתקופות של ביוץ, מככבות היום עם הבטן בעירום כמעט מלא, פסאודו-אמנותי, על שעריהם של מגזיני כרומו. גם כאלו שבחיים לא היו מדגמנות ל"ויקטוריה סיקרט" ובוודאי שלא היו מצטלמות ל"פלייבוי" מוכנות, בהינתן האות, לחשוף הכל.