נעמי סימס, שהופעתה כדוגמנית השחורה הראשונה על שער המגזין "ליידיז הום ג'ורנל" בנובמבר 1968 היתה רגע מכונן בתולדות תנועת "שחור הוא יפה", ושבהמשך דרכה עיצבה קולקציות מצליחות הנושאות את שמה, של פיאות ומוצרי טיפוח לנשים שחורות, מתה בשבת בניוארק, בת 61. לדברי בנה, בוב פינדליי, היא מתה ממחלת הסרטן.

יש המחשיבים את סימס לדוגמנית העל השחורה הראשונה. "נעמי היתה הראשונה", אמר המעצב הלסטון ל"ניו יורק טיימס" ב-1974. "היא היתה שגרירה נהדרת לכל השחורים. היא ניתצה את כל המחסומים החברתיים".

סימס אמרה פעמים רבות שהמצוקות וחוסר הביטחון של ילדותה - היא גדלה במשפחות אומנות, התנשאה לגובה מעל חבריה לכיתה והתגוררה בשכונה ענייה, לבנה ברובה, בפיטסבורג - עוררו בה את השאיפה להיות "מישהי חשובה באמת" בתקופה שבה התנועה לזכויות האזרח יצאה נגד האופן שבו נתפשו השחורים בתרבות האמריקאית.

כהה מדי

ב-1966 זכתה סימס במלגת לימודים ל-FIT והגיעה לניו יורק. באותה תקופה בקושי התעניינו בתעשיית האופנה בדוגמניות שחורות, ורק קומץ מהן זכו להצלחה, כמו דונייל לונה, שנבחרה לדוגמנית השנה של "ווג" בשנת 1966.

סימס, בעלת הפנים דמויי הלב והגפיים הארוכים, היתה זקוקה לכסף, וחבריה לכיתה ויועציה עודדו אותה לנסות. אך כל סוכנות שהיא פנתה אליה דחתה אותה, וכמה מהן אמרו לה שעורה כהה מדי. סימס לא התייאשה והחליטה לפנות לצלמים בעצמה. גוסטה פיטרסון, צלם העיתון "טיימס", הסכים לצלם אותה לשער מוסף האופנה של העיתון שיצא באוגוסט 1967, שנקרא "Fashions of the Times".

הסוכנויות עדיין לא היו מעוניינות, וסימס, בהפגנת יזמות שאיפיינה בהמשך את הקריירה שלה, אמרה לווילהלמינה קופר, דוגמנית לשעבר שהקימה באותה תקופה סוכנות משלה, שתשלח עותקים מהמגזין לסוכנויות פרסום, עם מספר הטלפון של קופר. אם מישהו יגיב לפנייה, קופר תקבל עמלה, סיכמו השתיים.

 
             נעמי סימס על שער המגזין "לייף" ב-1969

כעבור שנה כבר הרוויחה סימס אלף דולר בשבוע ונשכרה לקמפיין טלוויזיוני ארצי של AT&T שבו נראו היא ושתי דוגמניות אחרות - אחת לבנה והאחרת אסיאתית - בדגמים שעיצב ביל בלאס. "הקמפיין עזר לי יותר מכל דבר אחר משום שראו בו את הפנים שלי", אמרה סימס ל"ליידיז הום ג'ורנל" שנה אחר כך, כשהופיעה על שער המגזין. זו היתה ההופעה הבולטת הראשונה של דוגמנית שחורה בעיתון נשים מרכזי. "אחרי שידור הקמפיין, אנשים רצו לדעת עלי יותר ולעבוד אתי".

סימס זכתה פתאום בביקוש רב, דיגמנה עבור מעצבי על ובהם הלסטון ופרננדו סנצ'ז, ועמדה בחוד החנית של תנועת האופנה למען דוגמניות שחורות שאיפשרה את עלייתן של כוכבות המסלול של שנות ה-70 ובהן פאט קליבלנד, אלווה צ'ין ובוורלי ג'ונסון.

שתי תמונות של סימס - אחת משער מגזין האופנה של "טיימס" מ-1967 והאחרת מגיליון 1969 של לייף - מוצגות בימים אלה בתערוכה "הדוגמנית כמוזה" במטרופוליטן בניו יורק. בקטלוג התערוכה כתבו האוצרים הרולד קודה וקול יוהנן, "הסימטריה בעלת קווי המתאר היפהפיים של פניה של סימס והגמישות החלקה של גופה שנראו על דפי מגזיני האופנה, שבעבר לא פתחו לה את שעריהם, מעידות על התנועה החברתית הרחבה יותר של גאווה שחורה, והן בבחינת ביטוי מלא ל'שחור הוא יפה'".

אבל סימס אמרה לעתים קרובות בראיונות שאינה מוקירה את התעשייה בשל האופן שבו מנהלים גברים מתייחסים אליה, ובאופן כללי, "משום שאנשים חושבים שדוגמניות הן טיפשות".

כעבור חמש שנים פרשה מהדוגמנות והקימה עסק לייצור פיאות נוכריות בסגנונות המיועדים לנשים שחורות. בסופו של דבר נהפך העסק לאימפריית יופי שגילגלה מיליוני דולרים, וסימס אף פירסמה חמישה ספרים לפחות על דוגמנות ועל יופי. "אין עצוב יותר מדוגמנית זקנה וחסרת כל, ויש דוגמניות רבות שאין להן פרוטה בסוף הקריירה", אמרה סימס בראיון ל"טיימס" ב-1969.

נעמי רות סימס נולדה ב-30 במארס 1948 באוקספורד שבמיסיסיפי, כצעירה משלוש בנותיהם של ג'ון ואליזבת סימס. אביה היה סבל. הוריה התגרשו זמן קצר לאחר לידתה, וכל שידעה על אביה, אמרה ל"ליידיז הום ז'ורנל", הוא ש"אמי אמרה לי שהוא היה בטלן גדול".

המשפחה עקרה לפיטסבורג, שם חלתה האם, וסימס הועברה לטיפולן של משפחות אומנות. היא שמרה על קשר עם אחיותיה, ונסעה בעקבות האחות האמצעית, בטי, לניו יורק בתום לימודיה בבית הספר התיכון וסטינגהאוס.

נישואיה ב-1973 למייקל פינדליי, סוחר אמנות ממנהטן, הסתיימו בגירושים ב-1991. פרט לבנם, בוב, המתגורר בסיאטל, היא הותירה אחריה את בטי סימס, המתגוררת במנהטן, ונכדה. דוריס סימס, אחותה הבכורה, מתה ב-2008.

נוסף על לימודיה במכון הטכנולוגי לאופנה, למדה סימס פסיכולוגיה בלימודי ערב באוניברסיטת ניו יורק, אבל פרשה כשקריירת הדוגמנות שלה המריאה והיא נהפכה לסלבריטאית והשתייכה לחוג זוהר שכלל בין השאר את סלוודור דאלי ואת אנדי וורהול. עם זאת, היא שמרה על ההגינות שנטעו בו הוריה המאמצים. ב-1972 ביקשו מפיקי הסרט "קליאופטרה ג'ונס" ללהק את סימס בתפקיד הראשי, אבל היא דחתה את ההצעה משום שלדבריה נפגעה מהאופן הגזעני שבו תוארו השחורים בסרט (בתפקיד שיחקה לבסוף הדוגמנית תמרה דובסון).

ב-1973 החליטה סימס להקים עסק משלה. כדוגמנית, היא עיצבה בעצמה במקרים רבים את שערה ואת האיפור שלה, מאחר שעובדות סטודיו רבות לא ידעו לעבוד עם עור כהה. היא הבחינה שרוב הפיאות המסחריות מעוצבות לשיער של לבנים, והחלה לעשות ניסויים בעיצובים משלה. היא אפתה שיער מלאכותי בתנור ביתה כדי ליצור את המרקם הנכון שייראה כשיער שחור מוחלק. בתוך חמש שנים נמכרו דגמיה ב-5 מיליון דולר בשנה.

היא גם החלה לכתוב ספרים, ובהם "All About Health and Beauty for the Black Woman" ("הכל על בריאות ויופי לאשה השחורה"),"How to Be a Top Model" ("איך להיות דוגמנית על") ו-"All About Success for the Black Woman" ("הכל על הצלחה לאשה השחורה"), וכן טור עצות למתבגרות במגזין "!Right On".

בשנות ה-80 הרחיבה סימס את הקולקציה שלה וכללה בה גם בושם יוקרתי, סלוני יופי ומוצרי קוסמטיקה, אך בסוף העשור נעשתה מעורבת פחות בתפעול היום-יומי של עסקיה. תמונות רבות של סימס מאותה תקופה עדיין מעטרות מוצרים הנושאים את שמה.

סימס ייחסה לעתים קרובות את הצלחתה לעובדה שהשתמשה בגזע שלה כיתרון. "זה אופנתי להשתמש בי", אמרה בתחילת דרכה, "ואולי יש אנשים שעושים את זה כי אני באמת מוצאת חן בעיניהם. אבל גם אם הם פועלים מתוך דעות קדומות, צריך להיות להם טקט אם הם רוצים תמונה טובה".