כל המי ומי של פאריס הכירו את הכלל: אשה שהסתובבה בחצרו של הקיסר נפוליאון בונפרטה לבושה באותה שמלה יותר מפעם אחת ספגה מבט ביקורתי נוקב. אשה שהרהיבה עוז ולבשה אותו הבגד עשר פעמים, ספגה נזיפה חדה מפיו של נפוליאון.

"הוא מאוד כעס כשאנשים לבשו אותו הבגד כמה פעמים, או כשלבשו בגד שלא נראה רענן ואופנתי", אומרת כריסטינה בארטו, מעצבת, חוקרת אופנה ואחת מאוצרי התערוכה "נפוליאון ואימפריית האופנה", שנפתחה בשבוע שעבר בחלל האמנות "טרינאלה" במילאנו. "באחת הפעמים הוא ניגש לאשתו של אחד מקציני המשמר לאחר ששם לב שהיא מסתובבת בבגדים סתמיים מדי לטעמו, ושאל מדוע אין לה בגדים מקושטים בזהב שנתפרו אצל החייטים הנחשבים ביותר. כאשר היא ענתה שהיא מעדיפה לקנות באותו הסכום שתי שמלות פשוטות יותר, זימן נפוליאון את בעלה ונתן לו 10,000 פרנק כמענק מיוחד, בתנאי שאשתו תשתמש בכסף כדי לקנות ארבע שמלות אופנתיות".

יותר מ-50 פריטים מוצגים בתערוכה, הסוקרת את היחסים בין נפוליאון לעולם האופנה. רובם המכריע הגיעו מהאוסף הפרטי שמטפחים זה שנים שני אוצרי התערוכה - בארטו ובעלה, מרטין לנקסטר. התערוכה, מסבירה בארטו, מספקת הזדמנות לבחון לא רק את השפעתו של נפוליאון על האופנה בצרפת, אלא גם את האופן שבו שיקפה האופנה את התהליכים החברתיים והפוליטיים שטילטלו את המדינה.

את נפוליאון עצמו מכנה בארטו בחיוך "קורבן האופנה הראשון". "אנחנו קוראים לו כך מסיבה פשוטה: גם אם היו בעבר קורבנות אופנה אחרים, כמו מארי אנטואנט, היקף התופעה היה שונה לגמרי. לפני נפוליאון היתה האופנה משהו שהוגבל רק למעמדות האצולה; לא היתה אופנה לשאר הציבור, אנשים לבשו אותו הדבר כל הזמן. בימי נפוליאון נהפכו האופנה והבגדים למשהו נגיש, דמוקרטי. נולדה תחרות של ממש בין אנשים סביב הבגדים, אנשים התלבשו כדי לצאת לבתי קפה וגנים ציבוריים, כדי לראות ולהיראות, נולדו חיים חברתיים והבגדים של הציבור כולו נהפכו לסמל סטטוס. יש איור אחד בתערוכה שמדגים זאת היטב: רואים שם אשה ישנה בדירה קטנטנה וחפה מריהוט, אבל לבושה בבגדים האופנתיים ביותר. זה הגיע למצב שבו נשים שלא היה להם את השאל האופנתי האחרון סירבו לצאת מהבית ורבו עם בעלן".

         ז'אק-לואי דויד, דיוקן נפוליאון מ-1812 (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

נפוליאון נודע בעניין האובססיבי שגילה באופנה ובעיקר בלבושה של אשתו, ז'וזפין. "הוא ידע שכולם הסתכלו עליה ורצה שכולם יקנאו", מספרת בארטו. "הוא אהב מאוד ללכת ולראות אותה כשהתלבשה, לבחור בשבילה את השמלות. באחת הפעמים ז'וזפין בחרה שמלה בצבע ורוד בהיר שלא מצאה חן בעיניו. הוא ביקש ממנה להחליף והיא סירבה, אז הוא שפך דיו על השמלה כך שהיא תיאלץ להסיר אותה. הוא היה עושה את זה לא מעט - שופך קפה ודברים אחרים על בגדים שלא נשאו חן בעיניו".

במקרים אחרים ניהל נפוליאון מאבק נגד פריט לבוש שנוא במיוחד: השאל. "הוא היה מנהל ויכוחים נוראיים על השימוש בצעיפים ובשאלים. השאל נחשב לפריט אופנתי חשוב והיה יקר מאוד, אבל הוא נהג לשרוף את השאלים של ז'וזפין. היא היתה מתעטפת בהם כי היה לה קר והוא היה שורף אותם בטענה שהם מכוערים והורסים את המראה, עד שלבסוף המציאה ז'וזפין בגד עשוי משאלים, נגד הקור", צוחקת בארטו.

לאור התנהגותו הביקורתית, מפתיע מעט לגלות כי דווקא סגנונו האישי של נפוליאון היה אחיד למדי. "הוא לא אהב שינויים, היו לו אותו החייט ואותו יצרן נעליים במשך שנים", אומרת בארטו. "הוא היה מאוד ספרטני בסגנון שלו אבל לא התפשר על נוחות, איכות וחומרים. כל החולצות שלו נעשו מהחומרים הטובים ביותר באיכות בלתי רגילה והוא החליף בגדים פעמיים ביום. הוא אף פעם לא היה לובש נעליים חדשות או כובעים חדשים, היה לו משרת עם אותה מידת נעליים כמו שלו שהיה נועל אותן קצת כדי לרכך אותן.

"מצד אחד, הוא רצה שכל החצר תהיה לבושה בהוד והדר וזהב רקום ותכשיטים; מצד שני, הוא היה היחיד שזכה להתלבש בפשטות, הוא שנא בגדים רשמיים ונמנע מהם כמעט תמיד. בכלל, הוא היה אדם פשוט מאוד, עשה תמיד אותם דברים, אכל אוכל פשוט, מהל את היין שלו במים ואפילו נהג לשלוח את בגדיו לתיקון. הוא היה כמו אמא שלו, מאוד זהיר עם הכסף. אבל בכל מה שהיה קשור לתדמית של החצר שלו, ההוראה היתה חד משמעית: לבזבז!"

התעסקותו הבלתי פוסקת של נפוליאון בסטייל ובבגדים לא נבעה רק משיקולים אסתטיים, אלא גם ובעיקר משיקולים כלכליים ופוליטיים. "האופנה היתה כלי, מכשיר לבניית כוח ועוצמה בעבורו ובעבור צרפת", מבהירה בארטו. "כשנפוליאון החל למשול בסוף 1799, הוא מצא את צרפת שבורה אחרי עשר שנים של מהפכה, עם תעשייה הרוסה, רעב וכלכלה במצב קשה מאוד. אחד הדברים הראשונים שעשה היה להתחיל להשתמש במוצרים צרפתיים ולעודד את צמיחת התעשייה במדינה. עד אז היו מייבאים בדים לבגדים מהודו, הוא הפסיק את הנוהג הזה ודאג שיתחילו לייצר בדים בצרפת.

"מעבר לכך, הוא גם הבין את הכוח של התדמית. הוא ידע שכולם הסתכלו על צרפת, בעיקר משום שהודאגו מהאפשרות שהמהפכה בצרפת תתפשט למדינה שלהם. הוא רצה שצרפת תיהפך תחת ידיו למרכז של הכל, של הלוקסוס, של העושר והאופנה. הוא הבין את כוחה של האופנה כמנוע שיעודד את התעשייה - כמכשיר, כפרופגנדה".

למעשה, נפוליאון הבין שבאמצעות האופנה האוונגרדית ביותר יצליח לכבוש את תשומת הלב האירופית. "הוא היה אדם פרגמטי ורציונלי, הוא רצה לייצא את המוצר הצרפתי וידע שאנשים ירצו לקנות אופנה צרפתית רק אם זו תהיה האופנה היפה והטובה ביותר, הטופ של הטופ", מציינת בארטו.

תלבושות בתערוכה "נפוליאון ואימפריית האופנה" במילאנו. הסטייל והיופי חדלו להיות פריבילגיה של המעמדות הגבוהים (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

התעקשותו של נפוליאון התגלתה כהצלחה מסחררת. בתקופת שלטונו פרחה האופנה בפאריס ותחומי תעשייה שונים, ובמיוחד תעשיית הטקסטיל, שוקמו ושיגשגו, מוסיפה בארטו. "בוטיקים צמחו ברחבי פאריס כמו פטריות אחרי הגשם וזרים רבים באו כדי לקנות בגדים בפאריס. האופנה הצרפתית נהפכה לאופנה המובילה ביבשת. אחת הדוגמאות המובהקות לכך נראתה כאשר נסע נפוליאון לקרב אוסטרליץ והשאיר את ז'וזפין בפאריס. היא המשיכה לנהל את החצר וערכה נשף מפואר שאליו הוזמנו כמובן כל נשות החברה והנסיכות מרחבי אירופה. האורחות ידעו עד כמה נוקשים היו חוקי הלבוש בחצר הקיסר בפאריס ולאף אחת מהן לא היו בגדים מתאימים ואופנתיים מספיק וז'וזפין ידעה זאת היטב. מה היא עשתה? היא העניקה את השמלות שלה לנשות החצר, שכמובן לא יכלו ללבוש את זה בעצמן כי אלה היו בגדי נסיכה והן מכרו את הבגדים לאורחות. כך קרה שבנשף כולן היו לבושות בשמלות יד שנייה של ז'וזפין.

"למעשה, גם לאחר שחזרו לארץ המוצא שלהם המשיכו אותן נשים להזמין בגדים מצרפת. המעצבים הצרפתים שלחו לגבירות בובות קטנות עם דגם מוקטן של השמלה, ואם הדגם מצא חן בעיניהן, הן שלחו את מידותיהן וקיבלו את השמלה. כך קרה שחלק מהבגדים החשובים ביותר שמצאנו מאותה התקופה הגיעו מארצות הברית".

העיסוק הבלתי פוסק באופנה ותחושת החופש שנוצרה שינו את פני החברה בפאריס. הסטייל והיופי חדלו להיות פריבילגיה של המעמדות הגבוהים ונהפכו לנגישים גם למעמד הבינוני ולרבבות התושבים שזרמו מהכפרים לפאריס המתחדשת. פתאום נהנו אזרחים רבים מהזכות, אך גם מהחובה, להגדיר עצמם באמצעות הבגדים שלבשו ולבזבז את כספם כדי להיחשב לאופנתיים. האופנה סימלה בדרכה את הערכים שנפוצו בצרפת באותן השנים, כמו שוויון ואחווה, ונהפכה למעשה למגרש משחקים דמוקרטי כמעט, שבו זכו רבים להתחרות. הם גם נמדדו על פי סטנדרט חדש וקל יותר להשגה - החוש האופנתי שהפגינו.

"ההיסטריה שנוצרה סביב האופנה נבעה מהעובדה שמי שרצה להשתייך לסדר החברתי החדש, נאלץ להתאים את עצמו לחוקי המשחק ולהתלבש בהתאם", אומרת בארטו, "וזה התבטא גם בהתפתחותם של טרנדים שונים ומשונים. בשלב מסוים נפוצה, לדוגמה, האופנה לגזור את השיער לתספורת קצרה. 70% מהנשים קיצצו את שערן אבל אז הן שמו לב שאי אפשר לקשט שיער קצר בתכשיטים. בייאושן הן הלכו לספרים כדי שירכיבו להן פיאות, שיהיה להן מה לקשט, ואז מהר מאוד נקבע מי היו הספרים האופנתיים ביותר, ושוב - תור אצל ספר מסוים נהפך לסמל סטטוס".

בדומה למעצבי העל המוכרים כיום, גם בתקופתו של נפוליאון שלטו בשוק כמה מעצבים סלבריטאים, אך המעצב החשוב, היוקרתי והנוראי מכולם היה ללא כל ספק לרואה. לדברי בארטו, "היתה לו חנות עצומה בגודל שלושה בניינים, אלגנטית ומחופה בקטיפה תכולה ושחורה, והוא הלביש את כל חצרות המלוכה באירופה. היו שם מחלקת בשמים ומחלקת בדים וכל בעלי המלאכה הטובים ביותר עבדו אצלו. הוא שילם להם משכורות שמנות כדי שרק אצלו ימצאו את הכי טוב שאפשר. ומובן שהוא היה גם סנוב נוראי: הוא לא היה מוכן לקבל לחנות אשה שלא הגיעה בכרכרה, הוא היה עושה לה בעיות, או שנתן לה להיכנס לחנות אבל לא הסכים להראות לה את כל הבגדים, או שהיה מוכר לה רק כובעים מהקולקציה שמלפני שנתיים ששמר במחסן. הוא היה מרושע מאוד אבל גאון בשיווק".

אף שנפוליאון פעל במרץ לקדם את המעצבים בעיר, היחסים בינו לבין לרואה היו צוננים, בלשון המעטה. "נפוליאון לא סבל אותו", צוחקת בארטו. "ז'וזפין נהנתה מתקציב של מיליוני פרנקים לקנות בגדים, אבל זה אף פעם לא הספיק לה. היא היתה צוברת חובות עצומים ונפוליאון היה משתגע מזה, ואז יום אחד לרואה הגיע לארמון כדי להביא את הבגדים לז'וזפין ופגש במקרה את נפוליאון ואמר לו משהו כמו ‘אדוני צריך לתת יותר כסף לאשתו כדי שתוכל לקנות בגדים'. נפוליאון כמעט שלח אותו לכלא בגלל זה. הוא ויתר לו רק מפני שהיה גאון אמיתי.

"למעשה, כשנפוליאון התחתן עם מארי לואיז אחרי גירושיו מז'וזפין, הוא ביזבז הון עתק כדי שלרואה יעצב בגדים לאשתו החדשה. לז'וזפין היה טעם פנטסטי אבל מארי לואיז היתה צעירה מדי כדי לדעת איך להתלבש כראוי, אז נפוליאון בדרך כלל בחר לה את הבגדים ושלח אותה ללרואה. יתרה מזאת, לז'וזפין היה מעצב שיער שסירק אותה עוד לפני שהכירה את נפוליאון. הם היו מאוד קשורים והוא היה מגיע לסרק אותה מדי ערב. כאשר נפוליאון התחתן עם מארי לואיז, הוא זימן אליו את מעצב השיער ושאל: ‘כמה אתה מרוויח בעבור סירוקה של ז'וזפין?' המעצב השיב: ‘12 אלף פרנק לשנה', ונפוליאון אמר לו: ‘אני אתן לך 24 אלף כדי שתסרק אך ורק את הקיסרית'. מובן שז'וזפין נפגעה מכך מאוד".

שלל הבגדים המוצגים בתערוכה מעידים כיצד השינויים החברתיים השפיעו לא רק על הרגלי הקנייה של הציבור, אלא גם על עיצוב הבגדים עצמם. "היתה השפעה חזקה של המלחמות: בגדי הגברים נהפכו לגבריים יותר והושפעו מהמדים שלבשו הקצינים", אומרת בארטו. מאפיינים רבים של החליפה הצבאית חילחלו לבגדים האזרחיים ואף לבגדי הנשים, היא מוסיפה. "נשים החלו ללבוש מעילים, לדוגמה, משהו שלא היה קיים קודם".

האופנה אף הושפעה מהמדינות שבהן נלחם נפוליאון שכן חיילים רבים שבו לצרפת עם בגדים ובדים אקזוטיים שהביאו לאהובותיהם ממדינות שמעבר לים, ואלו נקלטו באופנה הצרפתית. סגנונות לבוש שנחשבו לבלתי הולמים, ואף מסוכנים, בשנות הטרור של רובספייר - שבו באותה עת לזירת הבמה. "פתאום אפשר לראות השפעות מיוון העתיקה ומהרנסנס, החל שימוש כמעט מוגזם בתחרה, בבדים לבנים ובטוניקות", אומרת בארטו. "קודם אם מישהו היה מסתובב עם קצת תחרה, מיד חשדו בו שהוא היה מלוכני ושלחו אותו לגיליוטינה. אנשים היו מבועתים, זה הגיע למצב שהיו הורגים 800 בני אדם בפאריס ביום. האופנה שהשתנתה סימלה את החופש החדש".

מכיוון שהאופנה נהפכה לנגישה בעבור רוב האוכלוסייה, החלו בני המעמדות הגבוהים לבדל את עצמם באמצעות סוג הבגדים שלבשו. "מרגע שכולם היו יכולים לקנות בגדים אופנתיים, השאלה כבר לא היתה מה אתה לובש אלא איך את לובש את זה", אומרת בארטו. ג'נטלמנים, לדוגמה, היו יכולים להרשות לעצמם לקנות רק בגדים שנתפרו בעבודת חייטות מעולה והיו גזורים באופן מושלם. נשים עשירות קנו את שמלותיהן בחנויות המעצבים הנחשבים, בעוד שפשוטי העם רכשו בדים ותפרו שמלות בבית.

"זה כמו הבדל בין לקנות היום בגד בזארה לבין בגד אצל מעצב על", מסבירה בארטו, והדמיון בין שתי התקופות אינו נעצר שם, כדבריה. "גם היום אנחנו רואים תופעות דומות - המרוץ הזה, התשוקה למוצר, לחפצים, לבגדים, לנעליים, למותג. המרוץ להחליף את האופנה כל הזמן, להתלבש לפי עונות, קולקציות - זה משהו שלא היה קיים קודם לכן. אלה תופעות זהות למה שמתרחש כיום".

לפי בארטו, נקודת דמיון נוספת היא הפצת האופנה והטרנדים באמצעות מגזיני אופנה. "עיתון שמודיע מה אופנתי ומה לא ומה חדש בעולם - זה משהו שאנחנו רואים כבר בימי נפוליאון. אחד מעיתוני האופנה הראשונים היה ‘Journal des Dames et des Modes' - שהיה עיתון רציני, אבל הוקדש לאופנה וטרנדים. הוא הוקם משום שעורכיו אמרו לעצמם, ‘יש כאן חיי חברה, צריך לספר לאנשים מה קורה'. זה היה עיתון משפיע מאוד, עם 3,000 מנויים, מספר גבוה מאוד לאותה תקופה, היו לו אפילו מנויים באמריקה. בדיוק כמו היום".