במילים אלה פתח סידני טולדנו, מנכ"ל "דיור", את תצוגת החורף האחרונה של המותג בפריז. אותה תצוגה הסתיימה בתמונה יפה ומרגשת, שהצליחה במעט לשכך את מבוכת פיטוריו של ג'ון גליאנו שהסעירו את עולם האופנה לאחר התבטאויותיו האנטישמיות. במקום ההשתחוות המסורתית של מעצב האופנה, עלו אל הבמה בזה אחר זה, בחלוקים לבנים, כל אנשי הסטודיו הוותיקים של בית "דיור" -חייטים, תופרות ורוקמות. מטרת התמונה הייתה ברורה ואפקטיבית. מאחורי כל מעצב טוב ניצבים האנשים שאחראים על העבודה הקשה, הפיזית, המאומצת, שמטרתה להגשים את הפנטזיות שהוא בודה ממוחו הקודח, אנשי עבודת כפיים.
לא רק ב"דיור". בכל העולם - וגם בישראל - עסוקים בסוגיית מלאכת המחשבת שהולכת ונעלמת. נעלמים הרוקמים, הצורפים, האחראיים על המכפלת. מפנים מקומם למכונות, לרדי-מייד, לפועלים-עבדים בעולם השלישי. "זאת עבודת הקוטור האמיתית, והיא עבודה סיזיפית", אומרת מעצבת תכשיטי הטקסטיל דורי צ'נגרי. "מלאכת המחשבת הולכת ונעלמת מהעולם לצערי, וזה קורה בכל מקום, לא רק אצלנו. אין כבר מי שיעשה אותה. זה מאוד מעציב, אבל זו גם הסיבה שאני מתעקשת כבר למעלה מ-20 שנה להמשיך אותה, להוכיח שזה אפשרי".
בדירה שטופת השמש ועמוסת חרוזים נמצא הסטודיו של צ'נגרי . צ'נגרי,
שמחזיקה חנות אחת בישראל, מוכרת היטב בעולם והיא מסיפורי ההצלחה החשובים
של תעשיית האופנה המקומית. תכשיטיה הצבעוניים נמכרים בחנויות מובילות
ובמוזיאונים ברחבי העולם: פריז, יפן, ניו יורק, ספרד, איטליה ופולין.
עבודת הכפיים המדויקת משפיעה על המחיר, כמובן. "אנחנו לא עובדים בשביל להתעשר", אומרת צ'נגרי. "לא המנהל, לא המעצבת ולא התופרת. אנחנו חייבים למכור כמובן כדי להתקיים, אבל כל הזמן יש אקרובטיקה בין מחיר לעבודה, וצריך פשוט לאהוב לעשות את זה. אנחנו יושבות פה ימים שלמים וארוכים מאוד, ימים ולילות, כולן עושות הכול. זה לא מתאים לכל אחד. הטכניקה שלי מורכבת כולה מתפירה במחט, אנחנו מחברות סרטים מיובאים לחרוזים, לקריסטלים, לעץ ומתכת, והכול בעבודת יד. כל חומר נתפר פעמיים, כך שהחרוזים לעולם לא נופלים, אין כאן דבק שמתפרק, והאיכות עומדת מעל הכול. זאת עבודה שאפילו בפריז כבר לא עושים כמעט. ואנחנו עושות
צ'נגרי היא בין הבודדות, אבל לא היחידה שנלחמת על שימור מסורת עבודת היד. רוב בתי האופנה נכנעים לטובת המזרח. מסורות שלמות של עשייה ידנית בטקסטיל, אלה שנלמדו במשך דורות, לרוב בתוך משפחות, הולכות ונמחקות, ולעיתים לא נותר מהן שום תיעוד. המפעלים באירופה נסגרים מדי שנה. פסי הייצור הקטנים, בעלי המלאכה המומחים מוחלפים על ידי מכונות תעשייתיות. למען הקונפקציה והכמויות המסחריות נותרת העבודה היחידנית והאיכותית בודדה, וצרכניה הופכים למיעוט מבודל, שלרוב יודע לזהות את איכויות העשייה השונות ומוכן לשלם עבורן.
"אלה לא בעלי המקצוע שנכחדים מהעולם. זו הלקוחה שהולכת ונעלמת", אומר מעצב האופנה גדעון אוברזון. "קשה למצוא לקוחות נאמנים כמו הדור של פעם, אלה שהעריכו את האיכות והתפירה. אני מדבר על לקוחות שנהגו להזמין בקביעות 14-12 מערכות לבוש בתפירה בהתאמה אישית, והזמינו מלתחה מבוקר עד ערב, לא לחתונה או לאירוע שמתרחש פעם או פעמיים בחיים. אבל אורח החיים השתנה, והעולם כולו השתנה".
גם תצוגות הקוטור המרשימות של פריז משקפות את אותה תמונת מצב עגמומית
והן הולכות ומצטמצמות מעונה לעונה, עד שהשנה נותרו בהן תשעה דינוזאורים
בלבד, זכר מהדהד לתרבות המפוארת שהובילה את עולם האופנה. מאז שנות ה-40
היו תצוגות אלה חוד החנית של האופנה, וחוללו בה מהפכות של ממש. על פי
הסטנדרטים המחמירים שנקבעו בידי לשכת האופנה הצרפתית, "קוטורייר" ייקרא אך
ורק מי שיוצר בגדים בהזמנה אישית, כזו המצריכה מדידות והתאמות לגופו של
המזמין.
"צריך משמעת עצמית אדירה כדי לעבוד בעבודה הזאת", מספרת רוני וייס, אחת מאמניות הרקמה הוותיקות בישראל. וייס למדה עיצוב באולפנה לאופנה של פיני לייטרסדורף, והתמחתה באמנות הרקמה בבית "פרנסואה לסאז'" היוקרתי, היוצר את מרבית רקמות הקוטור ועבודות היד עבור מעצבי-העל ובתי האופנה המובילים בעולם. מאז, קרוב ל-25 שנה, עוסקת וייס ברקמה עבור מרבית מעצבי האופנה בישראל, בין השאר יובל רביד, תמרה יובל ג'ונס ומירה צבילינגר. "בעלי המלאכה בבתי האופנה עובדים מסביב לשעון, בלחץ מטורף. צריך אישיות מאוד מסוימת כדי לשרוד, דרושה סבלנות אינסופית ונכונות לעבודה תובענית וקשה מאוד, אני חוששת שהדור החדש לא בנוי לזה יותר".
לסאז' פתח את בית הספר לרקמה בתוך בית האופנה שלו, מתוך ידיעה שאם הוא לא יעשה את כל שביכולתו להעביר את המסורת הזו הלאה - הידע פשוט ימות. "הבעיה היא שמעטים רוצים את הידע הזה", אומרת וייס. "המערב ויתר על הכוח שלו ליצירה, על הידע שלו, לטובת המזרח. ברור שסינים והודים עושים את זה טוב יותר, מהר יותר וזול יותר, ולאט לאט נוצר ניוון במערב. כבר לפני 20 שנה נכנסתי בפריז לקנות ספרי רקמה ומצאתי דברים מאוד-מאוד בסיסיים, רחוק מאוד מהדברים שאפשר לעשות ברקמה אנשי המערב פשוט כבר לא אוה לעבוד קשה כמו פעם. אין יותר שיעורי מלאכה בבתי הספר, ואפילו סטף ורטהיימר מתקשה למצוא חרטים למשל. המכונות החליפו את בני האדם, אבל הן לא החליפו את הידיים העובדות".
בבית לסאז', היא מספרת, יושבות הרוקמות בחדרים צפופים שמתפרסים על פני
ארבע קומות. "הן עמלות בשקט, ללא הפסקה, על רקמות לקולקציות הקוטור",
נזכרת וייס. "הן תמיד בחדר האחורי, אף פעם לא בפרונט, עובדות יום ולילה,
כפופות על כיסאות קטנים, נדקרות מהמחטים. הן עוברות שנים של התמחות עד שהן
מגיעות למיומנות עילית. הדבר הכי מהותי בעבודה הזו הוא עמידה בלוחות זמנים
בלתי אפשריים. זה מרוץ נגד הזמן ונגד הגוף, כי היד לא תמיד עומדת בקצב שאת
צריכה לעמוד בו, והעיניים מתעייפות, אבל אין לך ברירה, ואפשר בכל פעם
לרקום רק חרוז אחד. השנים עבדתי 15 שנה ביום. זאת עבודה קשה, מאוד פיזית".
למה להתאמץ כל כך? למה לרכון 15 שעות בלחץ מוחלט על יצירה, כשאת תמיד מאחורי הקלעים?
"הפיצוי שלי היה לראות את התוצאה. לראות את ההתפעלות בעיניו של
המעצב כשהוא מקבל ממני את העבודה, עבורי זה היה שווה הכול. מי שהוא איש
מלאכה לא זקוק ולא ניזון מהחשיפה המטורפת. זה לא שהוא אינו זקוק להוקרה,
ואגו יש לכולם. בכל בית אופנה קיים המעצב שעומד בפרונט וממציא את
הרעיונות, אבל הוא לעולם לא יוכל לממש את כל החלומות שלו בלי הנמלים
העמלניות האלה. אנשי הקראפט תמיד יעדיפו לעבוד בשקט המדיטטיבי שלהם, הם
זקוקים לו כדי ליצור את התוצרים הסיזיפיים האלה וכדי להיות מחויבים
להצלחה. אם הם יתוגמלו נכון על ידי מזמין העבודה, הם יהיו מוכנים לתת לו
כמעט את חייהם כדי שהעבודה תצליח. זו מהות ודרך חיים".
בסטודיו של גדעון אוברזון עובדים 25 בעלי מקצוע, שמלווים אותו קרוב
ל-40 שנה. אוברזון מסתכל על הדברים אחרת. "אין מספיק הכשרה בארץ באמנות
יצירת הבגדים, למשל ביצירת גזרה, תדמיתנות ועבודות יד", הוא אומר. "הבעיה
היא שגם אם הייתה הכשרה ברמה שעומדת בסטנדרטים של העולם - פשוט אין מספיק
עבודה בתחום הזה. העלייה הרוסית הביאה איתה יכולות תפירה שהן חלק מתרבות
שלמה. יש לנו כאן עבודה מקצועי ביותר וברמה יוצאת מן הכלל. יש להם ידע
ומעוף, אבל אין להם מספיק עבודה.
"יש מגמה של האטה", אומרת וייס. "הצורך למחזר יחזיר לדעתי את הקראפט לחשיבותו המקורית. באנגליה למשל יצא חוק שהחל מעוד שלוש שנים מפסיקים להטמין באדמה בגדים שאין בהם שימוש, ואסור יהיה לזרוק אותם, פשוט כי אין יותר מקום באדמה. זה יצר עולם שלם של בוטיקים שעובדים על חידוש בגדים, הם רוקמים עליהם ומשנים להם את הגזרות".
בזמן שהעולם צועד מזה שנים אל מכניזציה וחד-פעמיות של הבגדים, לא מעט מותגי-על הפכו את עבודת היד ליתרון. מתעדים את העשייה ומבליטים את ייחודה. בשנה החולפת פרסמה "גוצ'י" את הקמפיין "גוצ'י לנצח", שבו מוצגות תמונות שחור לבן משנות ה-50 שבהן נראה גוצ'יו גוצ'י, מייסד החברה, הוא עובד יחד עם בעלי המלאכה באטלייה, כשכולם לבושים חלוקים לבנים. גם ב"לואי ויטון" פרסמו סדרת מודעות תחת הכותרת Handmade, ובה מצולמים נשים וגברים בעת תפירת מוצרי החברה. מותגי-על כמו "גוצ'י" או "לואי ויטון", שמוכרים מוצרים במחירים כמעט בלתי אפשריים, יכולים לעמוד בעלויות האדירות של כוח האדם וההכשרה הדרושה, אך ברחבי העולם בתי הספר ובתי המלאכה נסגרים, ובישראל נותרו אלפי עובדי הטקסטיל המפוטרים מחוסרי עבודה.
צ'נגרי מאמינה שההאטה והמודעות הסביבתית, תוביל לתחייה של אמנות מלאכת היד. "יש התעוררות של ממש", היא אומרת. "עכשיו, למשל, אני עובדת עם שני בחורים אירופאים שהשתלטו על מפעל שנסגר לייצור סרטים והם התחילו לייצר מחדש, מתוך מטרה לשמר את העבודות האלה שחלקן נכחדות מהעולם המערבי".
"נעשו מחקרים על המוח שהגיעו למסקנה שבזמן רקמה, גלי המוח יורדים לגלי תטא, שזה מצב של כמעט חלום", מסכמת וייס. "פגשתי לא מזמן אמנית בריטית שמלמדת בקולג' בצ'לסי שסיפרה שהיא נפגשת פעם בחודש עם קבוצה של אמנים-מורים אחרים, וכדי לעשות סיעור מוחות הם יושבים יחד ורוקמים ומגיעים ככה לרעיונות מדהימים. זה סוג של נס בעיניי. אני חושבת שזה מה שיציל את המערב ".
