התחלנו בדורין פרנקפורט, מעצבת ותיקה, מוערכת, חשובה. ביקשנו ממנה להעניק מתנה למעצב אחר, מישהו שהיא מאמינה בו ורוצה לתת לו משהו, לא בהכרח בעל ערך כלכלי גבוה, אלא בעל משמעות וערכים נוספים. אפילו מילה או עצה. מהמעצב שבו בחרה, אבינת גוטסמן, ביקשנו שיבחר למי לתת מתנה משלו, והוא בחר באם הגדולה של האופנה בישראל, רות דיין. רות ביקשה להעניק מתנה לתמרה יובל ג'ונס, שמצידה ביקשה לתת למעצב הצעיר ויקטור בלאיש.
וכך, בלי להתכוון, התגלגלנו ממעצב למעצבת למעצב בצורה כמעט אקראית, אבל בעצם מאוד לא. גילינו רצף סנטימנטלי שעובר כחוט השני בעולם האופנה הישראלי, ומספר, בצורה בלתי צפויה, את סיפורו.
דורין פרנקפורט למדה עיצוב אופנה בפריז, ולפני 28 שנה הקימה בתל אביב
את המותג הנושא את שמה. כיום יש למותג 21 חנויות בישראל. כל מוצריה
מעוצבים ומיוצרים במפעל בתל אביב. את אבינת גוטסמן לא פגשה עד היום באופן
אישי.
"בחרתי באבינת כי הוא מעורר את סקרנותי. במובן מסוים הוא מזכיר לי את
עצמי ואת צעדיי הראשונים כמעצבת. ההתחלה שלו, דרך העבודה שלו, ובמיוחד
המיקום שבו בחר ליצור, שוק בצלאל בלב תל אביב - כל אלו מיד החזירו אותי
להתחלה שלי, אי שם בשנת 1983. בשוק בצלאל התחלתי גם אני, בשופינג
"בחרתי לתת לאבינת את החולצה הראשונה שייצרתי, עשויה כולה מצעיפי משי. בדיעבד היא קצת מזעזעת ותפורה לא טוב, אבל זו כמובן בחירה סנטימנטלית שרק מחזקת אותי ומראה לאן אפשר להגיע".
אבינת למד עיצוב אופנה בפריז. בתחילה נשאר לעבוד שם בחברת אופנה שעסקה
בייצור המוני, ולאחר מכן בבית האופנה "לאונרד". את המותג שלו הקים בפריז,
בייצור מוצרים סרוגים ובעיקר צעיפים. לפני שנתיים חזר לישראל, ולפני שנה
פתח את בית המלאכה שלו באלנבי בתל אביב. כעת פתח חנות בשוק בצלאל. את רות
דיין לא פגש באופן אישי עד היום.
"בחרתי ברות מתוך הערכה עמוקה למפעל המדהים שהקימה - 'משכית' - מפעל
חיים מיוחד מאוד בעיניי, תור הזהב של האופנה הישראלית, שרות מייצגת אותו.
לתפיסתי, יש קשר עמוק בין איך אתה מייצר לבין איך אתה מעצב. נושא הייצור
המקומי קרוב ללבי, ומצד שני גם בגלל ההילה הבינלאומית שהייתה למותג.
"מכרתי צעיף לפיט דוהרטי, שצולם איתו בתמונת פפראצי, בעקבות זה מכרתי
המון צעיפים. לאחר מכן החלטתי שלעולם לא אעצב עוד צעיפים, פשוט נשבר לי
לשבת ולסרוג. ובכל זאת הכנתי לרות צעיף. הצעיפים שלי נעשים בעבודת יד, לכן
אין שניים דומים, והוא קצת ברוח עבודת היד שנהגו ליצור ב'משכית'. הסריגה
נעשית במכונה ידנית ויש לטקסטיל משהו ממני ומהאופי שלי. הוא עשוי קשמיר
ומרינו, ששזורים בו סיבי משי".
ב-1954 הקימה רות דיין את "משכית", המפעל הראשון בישראל לעיצוב בלבוש,
תכשיטים ואביזרים, מתוך שאיפה לממש אידיאולוגיה חברתית של מיזוג תרבויות
ועבודה עברית. לאורך השנים שיתפו פעולה עם "משכית" מיטב האמנים והמעצבים
בישראל, ביניהם פיני לייטרסדורף, לולה בר, גדעון אוברזון, וגם תמרה יובל
ג'ונס, כך הכירה את רות דיין.
"את תמרה אני מכירה כבר קרוב ל-40 שנה. בעיניי היא גם אמנית, והמדהים
בה הוא שכל דבר היא יודעת לעשות בעצמה. כשעבדנו ב'משכית' היא יצרה דברים
נהדרים, רקמות ועבודות יד וגזרות, גם דברים לא לבישים. את תמרה לקחתי
לפרויקט מיוחד בגואטמלה, שם היא עבדה שנה שלמה ועשתה נסים ונפלאות. היא
עבדה עם נשים שידעו ליצור עבודות אתניות מדהימות, אבל הן לא ידעו איך
להתפרנס מהיכולות שלהן. תמרה הצליחה ליצור מזה בגדים אמיתיים, ותצוגת
אופנה שדיברו עליה בכל דרום אמריקה.
"היא יצרה הכול כמעט יש מאין: הכינה מגפי עור, ולימדה דוגמניות ללכת
על מסלול. עבדנו הרבה מאוד יחד, ובעיניי היא אחת המעצבות הכי טובות שלנו.
בחרתי לתת לתמרה פסל של האמנית גנרייטה גולדנברג, שהוכן לתמרה בהזמנה שלי.
גנרייטה היא קרמיקאית מהדור הישן. בעבר היא יצרה בובות קטנות מקרמיקה
שמכרנו גם ב'משכית'. כעת היא כבר לא מוכרת עבודות, אבל היא הכינה בשבילי
את הבובה לתמרה, עשויה קרמיקה, לבושה בשמלה יוצאת מן הכלל".
"רות היא עבורי אמא רוחנית. היא העבירה אליי את ההבנה שבכל מקום שבו אתה נמצא בעולם, אתה יכול ליצור ברמה גבוהה ולהצליח, מתוך המקום בו אתה יוצר. זה המסר שבגללו בחרתי בוויקטור בלאיש. ויקטור, אחרי עשר שנים באיטליה, יכול היה היום לעצב בכל בית אופנה מוביל בעולם, אבל בכל זאת הוא החליט לחזור לישראל, וליצור כאן, בסטנדרטים, באיכות ובעיצוב גבוהים מאוד, מתוך האמונה שזה אפשרי. בחרתי לתת לו במתנה את הספר של המעצבת רוז'י בן יוסף מאחר שהוא מתחבר בשבילי לאותן תובנות.
"רוז'י יישמה את דלות החומר שבישראל, לקחה בדים של מגבות מטבח או כאפיות שארגו לה בעזה, הוסיפה חרוזי חברון, והפכה אותם לקפטנים מופלאים, עם עיצוב ברמה גבוהה שהפך להצלחה בינלאומית. קורים בישראל דברים מדהימים, והם יכולים לשמש כהשראה לכל יצירה, אפילו השמיים הכחולים הישראליים היום, רק צריך להסתכל למעלה".
