היה איזה רגע בין צילומי הטלנובלה הסלולרית העברית הראשונה לחזרות לעוד הצגת ילדים שאגם רודברג הרגישה שהיא לא יודעת לאן היא הולכת. היא לא זוכרת במדויק מתי זה קרה, אבל פתאום לא ממש הבינה מה בדיוק היא עושה מול מאות ילדים צורחים ולאן זה אמור להוביל אותה.

למה עשית את כל הדברים האלה אם לא היית שלמה איתם? אני שואל. היא שותקת ומחפשת תשובה. אחרי דקה ארוכה של דממה, שבמהלכה האישונים הכחולים שלה מתרוצצים מצד לצד, היא אומרת: "איבדתי את הדרך. זאת כנראה התשובה."

זה היה לפני כשנתיים כשרודברג, אז בת 21, גילתה שחשבון בנק עתיר מזומנים, שאיפשר לה לרכוש דירה באחד ממגדלי היוקרה בתל אביב, הוא לא המתכון לאושר. אז היא החליטה לעשות מעשה שנחשב מטורף בעיני סוללת היועצים שלה, שכללה את רוברטו בן-שושן, הסוכן שגילה וליווה אותה במשך עשור, ורכשה לעצמה כרטיס טיסה פתוח לניו יורק.

"הרגשתי שאני משעממת את עצמי ושנכנסתי לנישה של נערת הזוהר שאני רוצה לצאת ממנה", היא מסבירה. "התחלתי את הקריירה שלי עם תפקיד דרמטי בסרט קולנוע בשם 'אבא שחור לבן' ועם השנים התרחקתי מהמקום שממנו התחלתי.

עשיתי דברים שלא הייתי שלמה איתם כי דחפו אותי אליהם וגיליתי שהם למעשה לא שאיפת חיי. איכשהו דבר הוביל לדבר בלי לעצור ולחשוב. רציתי שיהיו לי פרפרים בבטן, שאתרגש כשאני קמה לעבודה בבוקר.

אני עובדת מגיל 13 ועם הזמן איבדתי את ההתרגשות. זה כאילו שהכסף התחיל להוביל אותי ואני בכלל לא טיפוס שכסף מעניין אותו".

כמה חודשים אחרי שנחתה עליה ההארה ומיד עם סיום שירותה הצבאי  ("הייתי סוג של מבדרת צה"לית. מנחה טקסים, שרה בלהקה, משחקת בתאטרון, מתארחת ב 'קולה של אמא'. היו רגעים שהרגשתי שמנצלים את העובדה שהתגייסתי בניגוד לאמנים אחרים"), היא נחתה עם המזוודה בדירה בשדרה החמישית של בן זוגה אז, הקוסם הבינלאומי דיוויד בליין, שידוך כשר שיזמה ג 'ודי ניר-מוזס-שלום.

"תמיד היה לי חלום לגור תקופה מסוימת מחוץ למדינה אבל לא ידעתי מתי ואיך זה יקרה ופתאום מצאתי את הרגע", היא אומרת. "איך שנחתתי בניו יורק הרגשתי שזה המקום עבורי. הייתי קמה בבוקר ולא ידעתי לאן היום יוביל אותי. אחרי שנים שבהן היה לי יומן עמוס שמונה חודשים קדימה, בלי שום ספונטניות בחיים, נהניתי מאי הידיעה.

הרגשתי שרק שם אוכל לגלות את עצמי, להרגיש, להיחשף, להיפתח ולחפש את עצמי וכל זה בלי להיות תחת העין הבוחנת של האנשים. הייתי מסתובבת ברחובות ימים שלמים כשאני לבושה בטרנינג בלי להיות מוטרדת שאולי יצלמו אותי או יתעסקו במה אני אוכלת, עם מי יצאתי ומה לבשתי. הכי רציתי להיות אדם אנונימי".

איך היה להיות אגם בלי הרודברג?
"כיף אדיר. מרענן. הכי נהניתי לעלות על מונית, לפצוח בשיחה עם הנהג ולהמציא לו סיפורים שאני תלמידה לווטרינריה או כל מיני דברים הזויים אחרים. זה ממש היה התחביב שלי. נהניתי מזה שלא הכירו אותי למרות שדי קשה לחמוק מישראלים שחיים שם או מטיילים שם. אחת לכמה ימים היו מי שדאגו להזכיר לי את 'אהבה מעבר לפינה' שמשודרת בפריים טיים של הערוץ הישראלי בניו יורק".

אחרי כמה שבועות של כיתות רגליים ברחובות מנהטן וטיולים רומנטיים ברחבי העולם עם הקוסם הפרטי שלה, החליטה רודברג שהגיע הזמן לחזור לענייני המשחק, הפעם בקצב שלה. היא עברה את מבחני הקבלה של בית הספר למשחק לי שטרסברג, ונרשמה למסלול לימודים מקוצר של שנה. ארבעה ימים בשבוע היא שיננה טקסטים וביצעה תרגילי משחק ובשאר הזמן תרגלה אנגלית ושיעורי מבטא בבית ספר פרטי.

"היינו כיתה של

17 תלמידים שרובם זרים. למדתי עם מישהי מברצלונה שזכתה ב"רוקדים עם כוכבים" הספרדי, עם כוכבת טלוויזיה גדולה מפרו ועוד תלמידים מכל רחבי העולם. היו גם שלושה תלמידים מישראל. בהתחלה זה קצת ביאס אותי כי אחרי הכל, המטרה של המסע היתה להיפתח לאנשים אחרים, מקומות אחרים, אבל מהר מאוד השלמתי עם העובדה. כמו שכתוב בשיר שפעם קראתי: "לכל מקום האמא היהודייה עם הקציצות תרדוף אחריך".

לימודי משחק הם דבר אינטימי וחושפני. הצלחת להיפתח בפני הכיתה?
"הרבה יותר ממה שהייתי מסוגלת לעשות אם הייתי לומדת בארץ. אני מאוד קנאית לפרטיות שלי והאנשים שאני פותחת בפניהם את הלב הם מעטים. בגלל שהרוב לא הכירו אותי הרגשתי נוח לספר על עצמי ולעשות תרגילים שלא בטוח הייתי עושה בארץ. היה לי כיף לקבל יחס אובייקטיבי מהמורים שלא באמת ידעו מי אני וחלק מהם אהב אותי וחלק לא. היתה לי מורה אחת שלא ירדה ממני.

פעם עשיתי אצלה מונולוג דרמטי והחלטתי לעשות אותו קצת קומי אז היא אמרה לי בסופו, "את שחקנית פלקט".

איך הגבת? "אמרתי 'לכי תזדייני' ויצאתי מהכיתה. זה משהו שלא הייתי מרשה לעצמי בחיים לעשות בארץ. להעז לקחת קטע דרמטי ולעשות אותו קומי ובטח שלא לענות ככה".

אולי היא צדקה בביקורת שלה?
"אני לא חושבת שבאמנות יש צודק או לא צודק. זה עניין של טעם. בכל אופן, היה מרענן לקבל גם ביקורת שלילית. אחרי הכל, פה אני מקבלת רק חיזוקים ומחמאות. אנשים לא מעיזים להגיד לי בפנים דברים לא מחמיאים".

מה הדבר הכי נועז שעשית שם?
"עשיתי סצנה מהצגה בוושינגטון סקווייר בניו יורק. אתה קולט? 200 אנשים זרים עומדים ומסתכלים עליי ואני מופיעה באמצע הרחוב. זה משהו שאין סיכוי שהיה קורה לי בארץ. הרי בארץ לא הסתובבתי בשינקין כבר שנים וגם את חוף הים אני בוחרת על פי נוכחות צלמי הפפראצי. שם יכולתי להשתחרר מכל העכבות".

נשמע כמו חוויה מרעננת.
"מאוד. או אותו יום אחרי שנפרדתי מדיוויד. בשלב מסוים הרגשתי שכמה שהוא מקסים הוא לא מה שאני מחפשת בבן זוג שיהיה האבא של הילדים שלי והייתי באפיסת כוחות. הייתי תשושה לחלוטין והרגשתי שפיזית נשבר לי הלב. הייתי עסוקה במחשבות על כך שאני צריכה למצוא לעצמי דירה ושאני בעצם די לבד שם ופתאום מצאתי את עצמי פורצת בבכי באמצע ניו יורק.

צעדתי לסאבוויי ובכיתי בכי גדול. אחד כזה עם קולות. אין סיכוי ולו קלוש שהייתי מרשה לעצמי להתנהג ככה בארץ. אחרי הלימודים התקבלתי להצגה באוף ברודוויי בשם 'מה עובר על איינשטיין', והופעתי שם בחזייה ותחתונים. זה לא משהו שהייתי עושה בארץ. לפחות לא בשלב הזה כשחקנית".

זה לא שלא דגמנת פה בגדי ים או הצטלמת בטלנובלות בסצנות אהבה.
"אתה משווה עמידה חיה מול קהל בתאטרון לצילומים על סט כשאני מוקפת בחמישה אנשים שמגנים עליי? היום, כשחקנית אני בורחת מהמקומות שקשורים למיניות. לא מזמן התקבלתי להצגה 'התפוז המכני' בתאטרון באר שבע. התחלתי את החזרות אבל אחרי תקופה קצרה החלטתי לפרוש.

התפקיד כלל עירום חלקי והרגשתי שזה לא מה שאני רוצה שיהיה התפקיד הראשון שלי בתאטרון הישראלי. לא רציתי שיתעסקו בזה. פעם לא הייתי מוותרת על תפקיד מחשש שלא ייקחו אותי בעתיד או בגלל שיקולים כלכליים. היום אין לי בעיה לחכות בסבלנות לתפקיד הנכון".

כבר שנה היא מחכה לתפקיד הנכון. אחרי שסיימה את הלימודים וגם מערכת יחסים קצרה עם השחקן הבריטי ג'וש באומן שלמד איתה, היא יושבת בבית ומסרבת להצעות שזורמות אליה. מוזמנת לאודישנים של סדרות יומיות, מקבלת הצעות למופעים בימתיים, הזדמנויות להנחות אירועים וכמעט תמיד מסרבת. מחכה לדבר הגדול הנכון הבא. מתנתקת לאט מתדמיתה כממתק להמונים.

לא מזמן היא אמרה כן לקמפיין חדש של ירין שחף, אבל לא פעם קורה שהיא ניגשת לאודישן, עוברת את השלבים הראשונים רק כדי להגיד בסופו של דבר 'תודה, אבל לא תודה'. הסוכנים שלי לא מבינים איך אני מסרבת לכל ההצעות.

"לפעמים אני מרגישה שעוד שנייה הם רוצים לתת לי בוקס", היא מתפייטת. כמעט שנתיים שהחסכונות מפרנסים אותה. "עשיתי מספיק פסטיגלים וקמפיינים בשביל להיות מסוגלת לעשות מה שאני רוצה", ואת הזמן הפנוי היא מעבירה בלימודי משחק פרטיים וכתיבת תסריטים.

מדי שבוע היא פוקדת את אוניברסיטת תל אביב ומצטופפת על הספסלים לצד תלמידי המסלול לקולנוע. "אני לא תלמידה מן המניין ואני לא עושה את זה בשביל התואר אלא פשוט בשביל להעשיר את עצמי. אני מרגישה שאני ממשיכה את תקופת הלימוד והצמיחה שהתחילו בניו יורק. היעד הבא שלי הוא לכתוב סדרה לטלוויזיה.

חברתי לאחרונה לשני תסריטאים צעירים ומוכשרים ואנחנו עובדים ביחד על סדרה שחלק מהחומרים שלה שאובים מהחוויות שחוויתי בניו יורק. כבר שנים שאני כותבת לעצמי כל מיני דברים. פתקים, יומנים, מכתבים, אפילו סתם דברים שאני רוצה להגיד לאנשים.

אובחנתי בעבר כמי שסובלת מבעיית קשב וריכוז וסירבתי לקחת ריטלין כי אני לא מאמינה בכימיקלים והכתיבה תמיד עזרה לי להתמקד. למשל, כשאני מסיימת קשר, אני תמיד רושמת לעצמי את הדברים על פתק על מנת להיות בהירה".

באיזה שלב נמצאת הסדרה?
"בשלב שאני מאוד מרוצה ממנו. אני עוד צריכה ללמוד לעבוד עם משמעת כי בינתיים אני כותבת רק מתי שמגניב לי. עוד לא נכנסתי למשמעת עבודה יומיומית. אני כותבת בעיפרון סצנות ואחר כך מעבירה את הטקסטים למחשב.

בינתיים יש כבר התעניינות מחברת הפקות מסוימת ואני מאוד מקווה לקבל בקרוב מענק פיתוח ולהתחיל להגביר את קצב העבודה. ברור לי שזה עניין של זמן עד שהסדרה שלי תהיה בטלוויזיה. וואו, אני רק חושבת על זה שבכותרות יהיה כתוב 'שחקנית ראשית: אגם רודברג' ואחר כך 'תסריטאית ויוצרת: אגם רודברג' ואני מתרגשת".

את לא חושבת שאת קצת קופצת מעל הפופיק?
 "לא. היום יותר מתמיד אני יודעת שתהיה לי סדרת טלוויזיה משלי ושיום אחד אני גם אשחק באל.איי. פעם הייתי נבוכה להגיד בקול רם את החלומות שלי, היום אין לי שום בעיה. אני כל כך שמחה שבחורות כמו גל גדות, איילת זורר ועוד רשימה ארוכה של שחקנים ושחקניות סללו את הדרך לשחקנים הישראלים. היום זה אפשרי ונגיש. אין לי שום ספק שאני אשחק בארצות הברית".

עשית אודישנים בשנה וחצי שהיית בניו יורק?
"לא משהו רציני ומסודר. מדי פעם, כששמעתי שמישהו מהכיתה ניגש לאודישן, הצטרפתי. רוב האודישנים השווים הם בלוס אנגלס ולא רציתי לעזוב לשם אבל אני יודעת שההזדמנות הזאת תגיע. אני מרגישה את זה ובינתיים ממשיכה לעבוד על האנגלית שלי פה בארץ. אני מרגישה שחלון ההזדמת נויות שלי עומד להיפתח ממש בקרוב".

רודברג רחוקה מלהיות טרודה ממחשבות על מיתון ואבטלה. האבטלה שלה, אם עוד לא הבנתם, היא מתוך בחירה מוחלטת. אין ספק שהיא התבגרה. היא עדיין קטנה וקומפקטית אבל משהו בה צועק אישה. אולי זה המבט העמוק, הקול שהתיישב על אוקטבה נמוכה יותר, האופן שבו היא מתלבשת-חצאית, עגילי חית שוק עמוסי יהלומים ונעלי עקב.

ביי ביי ג'ינס, להתראות נעורים. ניכר שהיא פיתחה דרגה מרשימה של אסרטיביות. במפגש בינינו, אחרי שעתיים היא דאגה לעדכן בנימוס: "אני חושבת שסיימנו את הראיון". פעם היא לא היתה מעזה לעשות את זה. היתה מחכה עד שהצד השני יסמן לה כיצד להגיב, מה לומר.

בתהליך ההתבגרות הזה היא נפרדה מרוברטו בן-שושן, הסוכן שהביא אותה עד הלום. "אין לי אף מילה רעה להגיד עליו, הוא עשה לי רק טוב, ואני מקווה שנהיה חברים טובים כמו שהיינו פעם", היא אומרת בדיפלומטיות. "הוא אחלה בן אדם, שמעולם לא שיקר לי או גנב ממני, ואם הוא יקרא את הכתבה אני רוצה שיידע שאני מאוד אוהבת אותו. ההחלטה להיפרד היתה אך ורק מההיבט המקצועי. היה לו ויז'ן מסוים ואני ראיתי משהו מאוד אחר|. בתרגום לעברית: הוא רצה לעשות כסף, היא רצתה לעשות אמנות.

מרוברטו עברה רודברג לניהולו האישי של בועז בן-ציון, הסוכן החזק בתעשייה ומי שמחזיק בטאלנטים כמו איילת זורר, אקי אבני, יאיר לפיד ועוד. שנה של יחסים שלא הניבו תוצאות הספיקה לה בשביל לעבור לפני כחודשיים למחלקת הטאלנטים של סוכנות לוק בניהולו של יוני דותן, אקס ישן וחבר קרוב.

רודברג של היום פשוט לא מבזבזת את הזמן. "אני רוצה להיות מיוצגת על ידי סוכנים שיכבדו את ההחלטה שלי לא לקפוץ על כל הצעה לסדרת ילדים או טלנובלה שמגיעה. לזה אני תמיד יכולה לחזור. אני מחפשת כרגע דברים אחרים", היא אומרת ולפתע עוצרת. אני בטח נשמעת לך כמו תלמידה מתלהבת שבאה מבית ספר למשחק כי אני באמת ככה. פשוט רוצה שיהיה לי יותר מעניין".
בינתיים היא עסוקה במערכת היחסים עם זוהר ספיר (28), בן לשושלת של אנשי עסקים מרוסיה המתרכזים בנדל"ן ובעסקאות גז. על פי מגזין פורבס הונו האישי מוערך ב-1.7 מיליארד יורו.

"הכרנו לפני חצי שנה במקריות מוחלטת. נסעתי יום אחד באזור הרצליה פיתוח וכשעצרתי ברמזור הוא הסתכל עליי מהרכב שלו ואמר לי, 'זה יום שישי ואני שומר שבת כך שהזמן הפנוי שלי הוא עכשיו. בא לך לשבת לקפה?' עניתי לו 'ממש לא' והמשכתי לנסוע.

ברמזור שאחרי הוא שאל אותי אם אפשר לקבל את הטלפון שלי וסירבתי. ברמזור השלישי הוא שאל אותי איך קוראים לי אז עניתי לו 'אגם רודברג ושתהיה לך שבת שלום', אחרי כמה ימים הוא השיג את הטלפון שלי ומאז אנחנו יחד".

הוא לא ידע מי את?
"לא. הוא לא חי פה. הוא גר ברוסיה ומסתובב בעולם ולא היה לו מושג מי אני".

אולי זו היתה טקטיקה מכוונת כדי להגיע אלייך?
"ממש לא. הוא באמת לא מעורה במה שקורה פה מבחינת הטלוויזיה. הוא אדם מאוד צנוע שקנאי לפרטיות שלו והוא לא מגיע איתי לשום מקום שבו הוא יודע שיהיו פפראצי. זה לא מתאים לו ואני מאוד מכבדת אותו".

זה מקרי ששלושת בני הזוג האחרונים שלך הם אנשים עם כוח ומעמד תוצרת חוץ?
"מה זה כוח? אחותי היא ציירת לא מפורסמת ואולי אין לה הרבה כסף אבל היא מאוד עשירה בעיניי. אם אתה מנסה לרמוז שהם אנשים אמידים, אז אני יכולה להרגיע אותך שאני מכלכלת את עצמי מגיל מאוד מאוד צעיר. ולגבי העובדה שהם לא ישראלים זה מקרי, אבל אני מודה שיש בזה משהו הרבה יותר נקי שמגלים אותך בגלל מי שאת בתור בן אדם ולא בגלל איזו תדמית או דמות שעשית.

אני נוטה להתאהב בנפש של הבן אדם ולא בכל המסביב. זה שחלק מבני הזוג שלי שייכים למעמד כזה או אחר נובע גם מהמקומות שאני מגיעה אליהם. אגב, שמת לב ששלושתם היו יהודים? כנראה שיש מי שמכוון אותי. איך אומרים "ישועת השם כהרף עין".

סליחה?
"זה ביטוי מהתורה. תראה איך החיים יכולים להשתנות בהרף עין. בן אדם שלא הכרתי עד לפני חצי שנה הפך פתאום להיות כל כך אקוטי לחיים שלי. אני כל כך אוהבת את זוהר ומקווה שזאת תהיה מערכת היחסים האחרונה שלי. אני לומדת ממנו כל כך הרבה. גם העובדה שהוא דתי פתחה בפניי עולם שלא הכרתי לעומק".

דתי דתי?
"כן. שומר שבת, מניח תפילין וכל יום בבית כנסת. זה מקסים בעיניי. בעקבותיו גם אני נוטלת ידיים, אומרת ברכת השחר ותפילות 'מודה אני'. אגב , תמיד היתה לי אמונה חזקה כך שהדברים האלה לא זרים לי לגמרי".

כבר שנתיים שאת יושבת על הספסל ומחכה להצעה הנכונה. מה יקרה אם תתעוררי יום אחד ותגלי שהזמן עבר וכלום לא קרה?
"אין מצב שהדברים שאני רוצה לא יקרו. תהיה לי סדרה בטלוויזיה שאני אכתוב ואני אשחק בלוס אנג'לס. היום אני כבר לא מתביישת להגיד את זה בקול רם. אם בגיל 13 לקחתי ארבעה אוטובוסים על מנת להגיע לתל אביב מהמושב הנידח שלי שאפילו חבורת חסמב"ה לא גילתה אותו, אז מה זה בשבילי לקחת שני מטוסים לאל-איי בגיל 23?

החלטתי שאני אהיה תסריטאית? אז אני אהיה. גם אם זה ייקח לי עוד שנתיים מהיום. אני לא רוצה להיות רק כוכבת הילדים הלוהטת".

אז נסכם שטוב לך ככה?
"מעולה לי ככה. היהדות משווה בין אדם שלא שמח בחלקו לעבודת אלילים. אני מאוד שמחה בחלקי וכל בוקר אני אומרת בלב, 'תודה אלוהים שאתה מקשיב ושומע אותי ועוזר לי להגיע להחלטות הנכונות'.  אני יודעת שמה שאני עושה היום הוא הרבה יותר נכון לי מהעבר".