על פי ויקיפדיה, הכותפות - או בשמן העממי שלייקס - "נחשבות היום לפריט לא אופנתי ששימושיותו ירדה". אינני יודעת מי האחראי לחוות דעת לא מקצועית זו ומתי הועלתה לאתר, אבל הגיע הזמן שהחבר'ה באנציקלופדיה הווירטואלית ירעננו קצת את המדפים. ניוז פלאש, וויקיפדיה: השלייקס חזרו, ובענק.

די להציץ בסרטו החדש של ילד הפלא החתיך אשטון קוצ'ר, "Spread", שיצא בימים אלה לאקרנים, כדי להבין שלשלייקס ניתנה גושפנקה אופנתית רשמית להיראות שמוטים על כתפי כל בציבור. קוצ'ר מצולם בכל סצנה כשעל כתפיו השריריות מונחים להם בנונשלנטיות שלייקס במגוון צבעים וסוגים.

השלייקס נחשבו במשך שנים רבות לפריט שהקשר שלו לאופנה הוא מקרי בהחלט. שתי הרצועות הללו, שמתחברות לרצועה שלישית, היוו אביזר שימושי בלבד שתפקידו היה למנוע מהמכנסיים לגלוש מטה. בדיוק משום כך הוא היה נחלתם הבלעדית של הגברים.

במשך שנים היו השלייקס פריט חובה במלתחתם של בעלי המקצועות החופשיים: עורכי דין, בנקאים ועיתונאים אשר משכו בהם את כתפיהם כבר במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20.

אחר כך הצטמצם השימוש בכותפות ותדמיתן, בעיקר בקרב הדור הצעיר, הידרדרה. כלבושם המובחן ביותר של יצורים דוגמת סטיב ארקל, הגיק האולטימטיבי מהתוכנית "אריזה משפחתית", או כלבוש החובה של כל חתן בר מצווה, השלייקס גם סבלו מהזנחה פושעת של תעשיית האופנה. המהפך התחיל עם בואן של שנות ה־90. אז נדדו השלייקס למחלקת הנשים, וכאשר מראה הטום בוי נכנס לתודעת המודה, חזרו הכותפות במלוא הכוח להוות אקססורי לגיטימי בכל מראה כמעט.

היום זוכים השלייקס לעדנה כשמעצבי העל משלבים אותם בטרנדים החדשים שהם מציגים על מסלולי תצוגות האופנה היוקרתיות ביותר. אמנם כיף לשלב אותם במראה הנשי המחויט, שמיד זורק את האישה ללוק גברי־כוחני־סקסי דו־מיני שכזה, אבל בסופו של יום הם הכי מתאימים לשילוב עם חולצה מכופתרת מתנפנפת, תחובה בתוך מכנסי באגי שלושה רבעים, זוג סניקרס מדליקות על גבי קרש סקייטבורד וכובע מצחייה מגניב על הראש. הלוק האורבני הלא־מתאמץ המושלם.